קולנוע פריז

הרבה לפני שנשרף בית הקולנוע, כשצריכה היתה אמא של ניסים  ללכת לעבוד בערב בתורנות הדו-שבועית  במזנון של הקולנוע היא היתה מביאה אותו לביתה של השכנה שלהם בדלת שממול בקומה הרביעית, חביבה, כדי לישון שם על כורסא משובצת נפתחת. 

כולם בעיר היו אומרים תמיד שאילו  רצתה היתה יכולה אמא של ניסים להיות בקלות שחקנית כוכבת קולנוע לפחות כמו מרלין מונרו או בריג׳יט בארדו, בגלל שהיא אישה יפה. ״בגלל זה קראו לי כוכבה״ היא סיפרה פעם לניסים בצחוק, אף שהאמת היא שזה היה שמה של סבתא שלה ״אטואל״ שדיברה רק צרפתית ושעל שמה היא נקראה.

כשהיה מתחיל  הסרט היתה נכנסת  כוכבה בחושך ועומדת ליד מנשה הסדרן הזקן עם הכרס,  שהיה  לו סרט עם המילה ״סדרן״ קשור לזרועו ופנס, ורואה בעמידה סרטים מהוליווד, ולפני כן את יומן החדשות עד ההפסקה שבה היא היתה חוזרת למזנון למכור עוגות ובקבוקי שתייה. 

העיר  היתה אז קטנה עדיין. היו מסביבה הרבה דיונות חול טבעיות צופות לים שעליהן נבנו בתים קטנטנים, מפעלי תעשייה ומרכז מסחרי אחד שבו הוקם גם בית הקולנוע ״פריז״. 

האנשים שהתגוררו בה היו עולים חדשים או משפחות של פועלים שהגיעו לעבוד במפעלים החדשים שקמו בעיר. 

גם האבות של הילדים בכיתה של ניסים היו עובדי חברת החשמל ועובדי נמל.  

כשניסה ניסים לשאול את אמא על אבא שלו נענה תמיד ב: ״הוא בצרפת ויש לו משפחה אחרת״ ופעם ניסים שמע אותה מספרת לחביבה השכנה כשדיברו במטבח כשחתכו ביחד שעועית ירוקה טרייה שהיא רוצה את החופש שלה ושמתאים לה לישון לבד ועבדה במזנון ובניקוי בתים ובעונת החורף בבית האריזה לתפוזים.

פעם בשבוע בימי שישי אחר הצהריים היתה כוכבה לוקחת גם את ניסים לקולנוע. היא היתה נועלת את נעלי העקב שלה, שעברו כבר כמה תיקונים אצל הסנדלר, לובשת שמלת מיני עונדת עגילים ומורחת אודם, גם ניסים התלבש יפה בחולצת כפתורים שאמא הקפידה שיכניס אותה אל תוך המכנסיים, מזליפה עליו קצת בושם, ומסרקת לו את הפוני, והם היו הולכים יד ביד לראות  ״הצגה יומית״ של שני  סרטים ברצף כי ביום שישי בשעה ארבע היו ״שני סרטים בכרטיס אחד״.

בהצגה היומית, לעומת ההצגות של הערב, הכרטיסים למקומות הישיבה לא היו מסומנים וממוספרים מה שהביא תמיד לתורים גדולים בכניסה לאולם, לדוחק ודחיפות. הילדים הקטנים כמו ניסים היו כמעט נמעכים בין כל הדחיפות האלה קדימה בין סורגי הברזל. 

אבל לניסים ואמו הרשו להכנס בחינם. 

אז כשכל האנשים נכנסו ועברו סופסוף בפתח הצר של הקולנוע שמנשה הסדרן היה עומד בו ומשגיח ובודק כרטיסים כדי לראות שאף אחד לא חומק פנימה בלי לשלם, וקורע את ה״ביקורת״, היו גם אמא וניסים נכנסים אל אולם הכניסה הגדול של הקולנוע, שעל כתליו  היו תלויים פוסטרים של כוכבי הסרטים וכרזות של סרטים. 

מנשה היה  מושיב אותם בצד במקומות שנשארו פנויים ואז כשבישר צליל ה- ״גונג״ שהסרט עומד להתחיל היה הקהל מריע ״אוווו״ וניסים ציפה בהתרגשות לפתיחת המסך האדום.

כשהגונג היה מושמע בפעם השנייה כולם היו מריעים שוב  ״הוווו״.  

אחרי הפעם השלישית היתה משתררת דממה בקהל ואז, כשהאורות היו כבים אחרי שלושת הגונגים והמסך האדום היה עולה, היתה בוקעת אלומת האור מהחלק העליון מאחורי הקהל אל המסך מחדרו של המקרין מיימון והקסם היה מתחיל. 

בתחילה היה מופיע על המסך אריה שואג ואז הם היו רואים כל מה שהקרינו באותו אחר צהריים. מערבונים עם קאובויז וסוסים, סרטים הודים עצובים וגם שמחים עם ריקודים מצחיקים, או סרטים מוזיקליים של אלביס פרסלי, ששר וניגן בגיטרה, ושל מרלין מונרו, האישה היפה עם האודם האדום השיער המוזהב והריסים הארוכים שהיתה יפה כל כך,  ״אבל בפנים״, סיפרה לו אמא, ״היתה מאד עצובה, ומצאו אותה מתה עם הרבה קופסאות ריקות של כדורים ליד מיטתה״, כך ראתה כוכבה ביומן החדשות וקראה גם  בשבועון ״לאישה״ שחביבה היתה מעבירה לה אחרי שהיתה מסיימת  לקרוא בו, וקוראת  הכל כולל את ההורוסקופ. 

אבל הכי חביב על ניסים היה ״חוזליטו״  ילד הפלא הספרדי המזמר הקטן, שאת שירו ״הו, קמפנרה״ שהיה מסלסל בקולו הגבוה הצלול והריש המתגלגלת ניסים זוכר היטב. ניסים לא הבין אף מילה אבל התרגש מהתלאות שעבר הילד הקטן הזה שהיה דומה לו קצת בשיער השחור ובקומה הנמוכה.

״אל קביללו בלאנקו״ היה שר חוזליטו ונוסע על כרכרה וגרם לכמה נשים בקהל למחות דמעה כשברח מאנשים רעים.

לרוב היו אנשים מסתירים לניסים את המסך אז אמא היתה מחליפה איתו מקום או שהם יושבים על המדרגות שמספריהן מוארים. מהמדרגות היה רואה ניסים את סוגי הנעליים של כל האנשים שהיו יושבים בכיסאות, אם הן היו חדשות או בלויות, ואם נעלו סנדלים או כפכפים,  וגם את קליפות הגרעינים שהם היו משליכים על הרצפה וניירות הצלופן של סוכריות. 

לפעמים היה מתגלגל לו פתאום בקבוק זכוכית מלמעלה למטה ומרעיש עד שנתקל בבמה ונעצר.

ניסים לא תמיד הבין את עלילות הסרטים ומה אומרים ושרים השחקנים  ואז הוא היה שואל בלחש את אמא והיא היתה מסבירה לו. כשהיתה נשיקה של אהבה בין בחור ובחורה על המסך הוא היה קצת מתבייש. הצעירים שישבו בקהל היו צועקים אז בקולי קולות ושורקים, ואחרים שישבו לידם על מושבי העץ השחורים המתקפלים החורקים היו מהסים אותם בקריאות ״ששששש חוצפנים״.

כשהיו מסתיימים  שני הסרטים ועל המסך היה כתוב ״סוף״ האור היה נדלק כולם היו  נדחפים החוצה אל אור הדמדומים של הערב שהגיע בינתיים ואל רחבת הבטון שלפני הקולנוע שהיונים שהסתובבו להן שם הלכו כבר לישון.

ניסים ואמא היו חוזרים לביתם הקטן ועולים במדרגות לקומה הרביעית. אמא היתה מורידה כביסה מהחבל, מכינה להם כריכים ופירות ובלילות קיץ חמים היתה מוציאה מזרון למרפסת, ושניהם היו שוכבים שם על הגב מכוסים רק בסדין פרחוני ישן נגד היתושים. 

היא היתה מראה לניסים בשמיים את ״העגלה הגדולה״ וה-״עגלה הקטנה״  ואת כוכב הצפון, אבל אסרה עליו להצביע באצבע. ככה לימדו אותה, כי זה  עושה יבלות באצבעות. וגם אסור היה להשאיר נעל הפוכה כי זה מביא מזל רע, וצריך מייד להפוך בחזרה.  

לפעמים אמא היתה שמה בטייפ הקטן שקנתה מהימאים בנמל קסטות של שירים בצרפתית שהיא אהבה, של שארל אזנבור ואדית פיאף ופניה היו נעשים קצת עצובים. 

כך היו עושים בכל יום שישי, עד שביום אחד נשרף בית-הקולנוע. 

כל הכרזות באולם הכניסה התקלפו ונשרפו וכל שורות כסאות העץ השחורים הפכו לפחם, הקירות נהיו שחורים מפיח, ובקבוק זכוכית שהתגלגל נותר על הרצפה ליד הבמה השבורה. הלהבות שהגיעו לתקרה הרסו חלק מהגג ועל רצפת חדר המקרין נותרו שאריות סרטים ארוכים ומגולגלים.

מעולם לא נודע מי שרף את בית הקולנוע היחיד בעיר, וגם לא בנו אותו מחדש. 

רק השלט ״קולנוע פריז״  על הבניין מבחוץ נותר שלם, והיונים אהבו לשבת עליו.