העפיפון

כולם הגיעו.

ניסים ודודו ושני אחים קטנים שלו והתאומות לוצקי ורקפת  הקטנה. 

כולם רצו להעיף עפיפון.

אנחנו הולכים אל מה שקוראים כאן  ״החולות״ שמאחורי הבית, 

אל הדיונות הטבעיות שמשתרעות כמו גבעות במדבר לבן ונקי,  במקום שאחרי שנים יבנו שם עוד ועוד שכונות רבי קומות כבישים פארקים ובתי ספר.

החולות משתרעים עד האופק ולא רחוק  יש גם עץ שאנו קוראים  לו ״העץ הבודד״.

ליד העץ הבודד יש בוסתן שאומרים שהוא עתיק. גדלים שם שיחי גפן עם ענבים, שזיפים, תות עץ ותאנים. לפעמים אמא  לוקחת אותי לשם לקטוף עלי גפן טריים למילוי באורז ומתובלים במיץ לימון שהיא קראה להם ״יפראקס״ ומלמדת אותי לגלגל אותם.

אבא שלי עם הבלורית השחורה והשפם שנשאר לו מאז שירותו בחיל האויר אוחז בעפיפון שבנינו ביחד ממקלות ונייר צבעוני אדום, ממש כמו בסרט מרי פופינס שראינו בקולנוע "פריז" בעיר בהצגה יומית פעם, ואפילו הלכנו שוב, שם בסצנת הסיום שבו ההורים של הילדים לוקחים אותם להעיף עפיפון ירוק.

בידו השנייה אוחז  אבא שלבוש  עדיין בבגדי העבודה הכחולים שלו והנעליים הסגורות וקצת מזיע, בסליל החוט המגולגל על חתיכת עץ קצרה ומעיף את העפיפון מעלה תוך שהוא רץ עמו קצת ואז העפיפון תופס גובה ודואה מגביה עצמו לשמים ואבא משחרר לו חוט ומחזיק אותו בו זמנית. 

אחר כך אבא נותן גם לי לנסות וגם לכל ילד בנפרד בתורו. 

זנבו הארוך של העפיפון שהדבקנו בדבק פלסטי מניירות "קרפ" ירוקים כחולים וורודים, מסתלסל לו בעליזות  עם כיוון העפיפון וכיוון הרוח.  

אחרי מנסות התאומות לוצקי הקטנות  בעזרתו של אבא וההתרגשות שלהן גדולה מאד.

התאומות לוצקי גרות בבניין ממול לבניין שלנו.

הדירות שם בבניין שלהן  הרבה יותר קטנות מהבית שלנו והמרפסת קטנטנה. 

המטבח הינו  ממש כוך קטן. 

לסבתא שלהן שקוראים  לה "הגברת קולסקה" גרה בדירה שבדלת ממול. 

התאומות לוצקי אינן תאומות זהות, אחת עגולה ונמוכה והשנייה ארוכת פנים וגבוהה. אני יותר בידידות בעיקר עם הנמוכה  טובת המזג, כי הגדולה היא ילדה  השגית בלימודים ותמיד מנפנפת מולי את ציוניה בחשבון ולא מתחשבת בעובדה  שלי יותר קשה ממנה בחשבון. 

כולם יודעים שפולה, אמן של התאומות שקראו להם בשמות מחו״ל כשנולדו אבל בארץ קוראים  להן שלומית ונורית (במלעיל), הייתה פרטיזנית במלחמה כך הן מספרות ומזכירות תמיד, שהיא נלחמה ביערות של פולין ורוסיה נגד הגרמנים.

הבנות נולדו שם.  בארצות הרחוקות המושלגות האלה, ובגיל שלוש כשהגיעו לשכונה שלנו הסתובבו בעגלה מיושנת עם אימן, כשלשיערן קשורים סרטי פפיון לבנים. 

היום, אמא שלהן  כבר לא יוצאת  כמעט אף פעם מביתם, אלא לעיתים רחוקות. אבא שלהם קנה מכונית פיאט שבו הוא מסיע אותה לפעמים לרופא או לשוק. 

פולה היא  אישה גדולת גוף בעלת עיניים ירוקות חכמות,  היא מנהלת ומפקדת על בני ביתה מן הבית ביד רמה, ונשמעת לעיתים קרובות צועקת ביידיש מהמרפסת לאחת מבנותיה ״ קים אהר״, ואז שולחת  אותה לקניות או לשטוף  את המכונית הקטנה אותה מקפידות הבנות בהוראתה לנקות ולצחצח בכל יום שישי אחר הצהריים ולכסותה בכיסוי בד לבן מיוחד.  

לפעמים היא נותנת להן גם ״לדפוק״ שטיחים מהמרפסת במחבט השטיחים.

במטבח ביתה הזעיר מבשלת פולה מתבשילים פולנים ורוסים שהם בעלי מראה דוחה בעיני, מאכלים שקוראים  להם ״רגל קרושה״, או ״גפילטע פיש״ אפור עשוי מדג טחון עם חתיכת גזר עגול מעל. בסלון הקטן של ביתם שורר תמיד ריח של דגים מלוחים המוגשים לאורחים שלהם  דוברי היידיש וריח עז של חומץ ובצל.

אמא שלי אומרת  שזה בגלל ״המלחמה״ שפולה אינה יוצאת, ואני חושבת  שאולי פשוט קשה לה ללכת כי היא מאד שמנה, ולכן כמעט כל היום היא  יושבת במרפסת הקטנטנה כשידה נשענת על משענת חלון המרפסת והיא נותנת הוראות לבנות שלה או רוקמת גובלנים ענקיים בחוטי רקמה שהיא שולחת את נורית לעיתים קרובות לקנות בחנות הצמר והחוטים של פורטונה בעיר ואני מתלווה אליה לפעמים.

החוטים הינם בגוונים רבים וממוספרים. לפעמים היא  שולחת אותה לקנות גם את חוברת ״בורדה״ החדשה כדי להתבונן באופנה ולהוציא משם גזרות לבגדים שהיתה תופרת בעצמה במכונת התפירה שלה לה ולבנות, ומרשה  לה לקנות באותה הזדמנות מנה של פלאפל חריף אצל צנעני בדוכן בעיר כי נורית אוהבת  מאד פלאפל ובמיוחד חריף כמה שיותר ופחות את האוכל של אמא שלה.

בבית מארחת לאמא של התאומות לחברה בזמן שאבא שלהן בעבודה והבנות בבית הספר,  כלבה קטנה חומה ודי כעורה בשם בוני שמרבה  לנבוח ואז ללקק את רגליה של בעליה האמא,  שלפעמים סובלת  ממה שקראה לו ״שושנה״  ברגל. גם חתכים ושריטות היא מלקקת לה. 

חוט העפיפון  כבר לא מתוח, והוא מתחיל להסתחרר סביב עצמו כשאני אוחזת בו שוב בתורי. והנה שוב החוט נמתח שוב ואני מתקשה לשלוט בו וניסים בא וביחד אנו מחזיקים בעפיפון ומעודדים  אותו בצעקות להישאר גבוה גבוה ולא ליפול.

דודו מנסה גם הוא להעיף את העפיפון אבל הרוח נחלשת וכך גם אחיזתו והעפיפון שקראנו לו גם ״טיארה״  נופל בסחרור וחרטומו אל החולות. 

ירדתי יום אחד לחדר הזבל שמתחת לבניין. זרקתי את הזבל לאחד הפחים ושטפתי את הפח שלנו בברז שהיה שם וניגשתי לתיבות הדואר לבדוק אם הגיע מכתב מהילדה ענת  מקריית חיים שהתחלתי להתכתב איתה דרך עיתון ״הארץ שלנו״, מהמודעות האלה שילדים וילדות פרסמו שם את גילם ותחביביהם ורצונם להתכתב.  

כמה שנים מאוחר יותר אבדוק יום יום אם הגיע מכתב מפריז מניסים ואולי תמונות. דרך החריץ בתיבה הקטנה ראיתי מבצבצת מעטפה לבנה מבויילת וכבר שמחתי למכתבים בשבילי, אבל היה שם רק חשבון. 

ואז עבר שם דודו בדרך הקיצור לבית שלו דרך החצר שלנו, שהיה שני בניינים מאיתנו. 

דודו שאל ״מה את עושה כאן״? 

לדודו יש משפחה גדולה. יש לו עוד שבעה אחים ואחיות. חמישה  בנים ושתי בנות. הוא לא הבכור או הקטן ביותר, הוא  איפשהו באמצע בין יעקב הבכור שהוא  כבר ממש בחור גדול שעובד בשיפוצים ומעשן סיגריות, לבין חיים הקטן בן החמש. כולם במשפחתו של דודו גבוהים רזים וגמלונים, וכמעט כולם שחורי שיער ועיניים, חוץ מהגדול יעקב שהוא  קצת ג'ינג'י והקטן שהוא בלונדיני וגם אחות אחת פרועת שיער בהיר. 

דודו החזיק בידיו וחיבק אל חזהו חמש כיכרות גדולות של לחם שחור אחיד למשפחה. לחם אחד או חצי כיכר לא היו מספיקים לכולם. גם הם גרים בשתי דירות קטנות זו מול זו שחוברו אותן  לדירה לאחת. 

דודו חובש  כיפה שחורה על ראשו. לא כל הבנים במשפחתו חבשו כיפה אבל הוא כן. והיה צם ביום כיפור עוד לפני שמלאו לו 13.  

דודו היה תמיד ילד  מאד אדיב ונעים הליכות, גם כשהגענו  לגיל ההתבגרות והיינו מתאספים מתחת לעץ העקום שעל הדשא עד שגברת רוזנפלד מהקומה הראשונה היתה מגרשת אותנו, היה תמיד נחמד אלי, בחולצות הפרחוניות המכופתרות שלו ומכנסי ה"גברדין" הירוקות המתרחבות למטה שקראו לזה ״פדלפון״. 

משפחתו של דודו הגיעה מטריפולי אבל לדודו היו בהחלט גינונים של גנטלמן אנגלי. 

תמסרי לניסים דרישת שלום  אמר לי דודו כשחלף על פני עם חמשת ככרות הלחם השחור שחיבק בידיו ממהר הביתה. 

אבל באותו יום  של העפיפון התעקש דודו לגרום לו להמריא שוב והצליח וכולנו עודדנו אותו במחיאות כפיים ואולי בזכות העידוד שלנו וההצלחה הפך דודו לסגן ראש העיר הרבה שנים לאחר מכן.