ברצלונה

עלי השלכת הזהובים היפים שנושרים בעצלתיים ברוח מעצי השקמה העתיקים שגזעיהם התמירים מנומרים בגווני ירוק וחום כמדי צבא, בשדרה הענקית והמהודרת "פסאז' דה גרסיה" שבברצלונה, נרמסים ברגליהם הממהרות של עוברי האורח ברשרושי פצפוץ נעימים.

בחלונות הראווה של החנויות נראים עצי האשוח המקושטים בבובות קטנות, בכדורים צבעוניים עגולים והרבה שרשראות של אור, והחולפים על פניהם ומביטים לתוכם מתעלמים מההומלס המלוכלך היושב ליד פתח החנות האלגנטית של ״זארה הום״ עטוף בשמיכות צבעוניות. בערב שכזה אפילו ההומלס נראה כמעט שמח. כלב חום קטן מנמנם לידו על הקרטון וגם הוא עטוף בשמיכה, משובצת.

אני הולכת בעיקבות ריח מתוק שעולה באפי ועוצרת במאפייה קטנה בה מוצגים בחלון מאפי סוכר מצופים בצנוברים. אמא היתה קוראת לצנוברים: "פיניונס".

וכשאני נוגסת במאפה הצנוברים שקניתי מהמוכרת נמוכת הקומה אני נזכרת בחג החנוכה שאמא שלי, שלא אהבה חגים סירבה לחגוג ולהדליק נרות בחנוכיה, אבל לביבות וסופגניות כן הכינה, כי אוכל זה חשוב.

התיישבתי לרגע על כסא והאישה החביבה בחנות המאפים שקצת דומה לדודה אסתר מציעה לי לעבור לשבת במקום נוח יותר. ״בואנו״? היא שואלת …ומתכוונת: "נוח לך?"

״בואנו״ אני עונה לה, והמילה יוצאת מפי בטבעיות כאילו הייתי סבתא רשליקה בשיכון ה״בלוקונים״ בשנת 1985 כשהתארחתי אצלה פעם אחת בקיץ, ולא אני בשנת 2019 מול ״זארה הום״ שבפסאז׳ "דה גרסיה" שבברצלונה.

ואני נזכרת בקונדיטוריה של כרמלה.

פעם בכמה שבועות היתה אמא שולחת אותי לקונדיטוריה של כרמלה. כרמלה שהיתה אישה לא צעירה עבדה שם קשה מאד, כל הרידוד והאפייה עשתה היא, היו תקופות שהיה לה גם פועל או פועלת לעזרה אבל רוב הזמן עזר לה שלום בעלה. עוד בעיראק היתה לאבא של כרמלה שלה קונדיטוריה ממנו למדה את כל סודות המקצוע. כרמלה היתה תמיד מיוזעת וידיה היו לעיתים חבולות ומלאות כוויות, היא מעולם לא חייכה אבל את עלי בצק העלים הגדולים שאמי היתה שולחת אותי לקנות אצלה בשביל לעשות ״קרמשניט״ היתה אורזת לי בשקית ומוסרת לי את העודף ברצינות רבה ובכבוד רב למאפה שלה וגם לילדה שמולה.

בבית היתה אמא מניחה את שכבות בצק העלים של כרמלה על השיש במטבח הקטן ושמה ביניהן כמות גדולה של קרם פודינג וניל שהיתה מכינה ועל הכל מפזרת אבקת סוכר, והיתה חותכת את העוגה למרובעים ומגישה לנו לאכול והפירורים הרבים היו נושרים כפתיתי שלג מן הצלוחיות על השטיח ואמא היתה אומרת: "לא נורא".

אני לוקחת לי לדרך מאפה שמרים ממולא פודינג קרם וניל ויוצאת מהמאפיה בחזרה להמולת הרחוב.

העוברים והשבים ממשיכים ללכת נמרצים הלוך ושוב עם שקיות הקניות המהודרות של פראדה וגוצ׳י בידיהם.

תאורת הרחוב של הקריסמס תיכף תידלק, רק עוד קצת חושך וממש תיכף יעופו פה באויר פרפרי נאון ובלונים ועצי אשוח זורחים באדום וירוק שיתחרו עם אור הרמזורים, ונורות מנצנצות שמחליפות צבעים.

בניין ה״קאזה דל בטיו״ שאני חולפת על פניו מואר כבר בתאורה כחלחלה ועשרות תיירים נרגשים עומדים מולו כל אחד ומצלמתו כדי להנציח רגע מושלם, כדי שלא יעלם ויישכח מהם.

ההומלס שליד ״זארה הום״ חוזר כמו מנטרה על בקשה לממהרים:

"por favor".

ואני בתוך ההמולה הצבעונית מתגעגעת לאמא ולסבתא עם הר׳ המתגלגלת שלהן מתכופפת וזורקת לו כמה מטבעות.