The Cruel Sea Quotes

“...blue eyes as level as a foot rule, with wrinkles at the corners—the product of humour and of twenty years' staring at a thousand horizons.”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea

“He loved the sea, though not blindly: it was the cynical, self-contemptuous love of a man for a mistress whom he distrusts profoundly but cannot do without.”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea

“The Atlantic had never been specifically a British ocean; but it was even less a German one, and now was not the time for it to change its nationality.”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea

“You could do a lot with common sense, at sea. And you could do precious little without it.”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea

“Huge waves, a mile from crest to crest, roared down upon the pygmies that were to be their prey; sometimes the entire surface of the water would be blown bodily away, and any ship that stood in the path of that onslaught shook and staggered as tons of green sea smote her upper deck and raced in a torrent down her whole length. Boats were smashed, funnels were buckled, bridges and deck-houses were crushed out of shape: men disappeared overboard without trace and without a cry, sponged out of life like figures wiped from a blackboard at a single imperious stroke.”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea

“The attack brought America into the war, an ally coming to the rescue at a most crucial moment: but her principal war was never the Atlantic – that lifeline remained, from beginning to end, the ward of the British and the Canadian navies. America turned her eyes to the Pacific, where she had much to do to stem the furious tide of the Japanese advance: in the Atlantic, the battle of escort against U-boats still saw the same contestants in the ring, now coming up for the fourth round, the bloodiest so far.”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea

“אדם הראוי להזכר: כבן ארבעים ושתיים או שלוש, שערו הבהיר מאפיר, עיניו הכחולות ישרות כסרגל, וקמטים בזויותיהן - פרי הומור ופרי עשרים שנות התבוננות אל אלף אופקים"
...
"...במלחמה הזו היו השנים חולפות, מאכלות לא רק אנשים ואוצרות, אלא גם מקדמות חיש את שטפם הרגיל של החיים. דבר לא עמד על עמדו: שום דבר לא חיכה לימות השלום בטרם יקרב לגשת אל הפרק הבא. האנשים זקנו. הנשים אהבו אותם יותר, או פחות, או התאהבו שוב. תינוקות נולדו, התבשילים התקלקלו, חלו מועדי פרעונן של משכנתאות, דוד מת והוניח צוואה משונה, אמא באה לגור עם המשפחה, הצבע התקלף מתקרת האמבטיה.
ולפעמים, מחמת הריחוק וההפרדה, קשה היה לעשות דבר בעניין הצבע או התינוק או ריבוי האהבה ומיעוטה. האנשים לא היה להם אלא לקוות, ולבטוח, ולהמתין שירגיעום או שיבגדו בהם, ולקבל מה שימצאו בשובם.
המרחקים גדולים היו, והחוט המקשר רופף היה לפעמים, מכדי שימלאו תפקיד פעיל בבתיהם כמו גם בים. והים - היתה לו זכות-הבכורה, אם טוב הדבר ואם אין.
... היה איש אחד... שהיה מהליט את חזהו בגאווה מפני שיש לו אישה וארבעה ילדים, ובזכותם דחו לו את הגיוס שלו שוב. אין בזה הגיון... בכל מקום אחר בעולם - ברוסיה או באנגליה או בגרמניה - העובדה שיש לך אישה וארבעה ילדים היא סיבה בשביל להלחם, לא בשביל להחלץ. פירוש הדבר שיש לך איזה דבר מיוחד להגן עליו.”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea

“stations on board, the fo’c’sle had been allotted to”
― Nicholas Monsarrat, The Cruel Sea