“אדם הראוי להזכר: כבן ארבעים ושתיים או שלוש, שערו הבהיר מאפיר, עיניו הכחולות ישרות כסרגל, וקמטים בזויותיהן - פרי הומור ופרי עשרים שנות התבוננות אל אלף אופקים"
...
"...במלחמה הזו היו השנים חולפות, מאכלות לא רק אנשים ואוצרות, אלא גם מקדמות חיש את שטפם הרגיל של החיים. דבר לא עמד על עמדו: שום דבר לא חיכה לימות השלום בטרם יקרב לגשת אל הפרק הבא. האנשים זקנו. הנשים אהבו אותם יותר, או פחות, או התאהבו שוב. תינוקות נולדו, התבשילים התקלקלו, חלו מועדי פרעונן של משכנתאות, דוד מת והוניח צוואה משונה, אמא באה לגור עם המשפחה, הצבע התקלף מתקרת האמבטיה.
ולפעמים, מחמת הריחוק וההפרדה, קשה היה לעשות דבר בעניין הצבע או התינוק או ריבוי האהבה ומיעוטה. האנשים לא היה להם אלא לקוות, ולבטוח, ולהמתין שירגיעום או שיבגדו בהם, ולקבל מה שימצאו בשובם.
המרחקים גדולים היו, והחוט המקשר רופף היה לפעמים, מכדי שימלאו תפקיד פעיל בבתיהם כמו גם בים. והים - היתה לו זכות-הבכורה, אם טוב הדבר ואם אין.
... היה איש אחד... שהיה מהליט את חזהו בגאווה מפני שיש לו אישה וארבעה ילדים, ובזכותם דחו לו את הגיוס שלו שוב. אין בזה הגיון... בכל מקום אחר בעולם - ברוסיה או באנגליה או בגרמניה - העובדה שיש לך אישה וארבעה ילדים היא סיבה בשביל להלחם, לא בשביל להחלץ. פירוש הדבר שיש לך איזה דבר מיוחד להגן עליו.”