“חלקים שאפשר להוציאם, ולהחזירם כעבור זמן; קיימים רק במכונות. ואילו הפערסונה, והנפש, והמוח והלב, אלה אינם בחינת מכונה, אלא אם עלה בידך להוציא מהם חלק אחד, והפכתם למכונה. במו ידיך הפכת. ולתקון המעוות הזה קשה. כי למען תקן צריך נפש; או בעל נפש אשר יאהבך. אלא שבין מכונות, לא תוכל להתקיים אהבה. ומי שעושה עצמו למכונה יתחיל עד מהרה לראות שהכל סביבו עשויים כמוהו, ואת השונים ממנו כלל לא יוכל לראות. או ירצה להיפטר מהם. והרי אפשר, להיות ציניקערים עד אין שיעור, ולומר שכולנו מכונות הננו, אבטומאטים של עיכול ורבייה ומחשב ודיבור, יען כי אף האהבה שאנו רוחשים אל אשת חיקנו, זו האהבה הנצחית, הנעלה, יש ויתברר שאפשר, במחילה, להתאים לה גם נעל אחרת, אם חס ושלום יבוא אסון על אהובת ליבנו, והילד הנולד לנו, שאנו אוהבים אותו פעמים עד מחנק בגרון אוהבים, הנה לו אחר היה נולד לנו תחתיו - ואהבנוהו באותו שיעור, או בדומה לכך. הכלל, הכלים שאנחנו מזוינים בהם, האילפסים והסירים והפנכות שלנו, אותם כלים המה, אלא העולם יוצק לתוכם תבשיליו השונים והרבים, ובכל תמצא אל נכון לומר - מכונות ואבטומאטים, אלא יש בנו עוד שמץ משהו, ואינני יודע לכנותו בשם, והוא היגיעה. אמנם כן, המאמץ שאנו מתאמצים כלפי אשה זו דווקא, או ילד זה דווקא. הזיק בן החלוף המרצד אך בין שנינו, בני החלוף, ולעולם לא ירצד בין שניים אחרים, אותה יציאה שאינה נפסקת מגדרנו אל גדרם. ואכנה לה בשם בחירה. כל-כך מעט נתון לנו לבחירה, ודווקא משום כך אל לנו לוותר על הבחירה...”