“אמור לי בבקשה, על סמך מה אתה מאמין שאותם פתיתי נייר בודדים המרחפים באוויר ירצו בכלל לקשור קשרים זה עם זה, לשוחח וליצור, ומה ימנע מהם לנשור סתם כך אל אבני המרצפות של הכיכר, או סתם לרחף באוויר חסרי כל תודעה? אמור לי, ברונו!

אתה בכלל לא הבנת, הם כולם בני-אדם, ועל כן - יוצרים. הם נידונים לכך. הם נכפים לכך מטבע ברייתם - ליצור את חייהם שלהם, את אהבתם ושנאתם וחירותם ושירתם; כולנו אמנים, שלמה, ורק שכמה מאיתנו שכחו זאת, ואחרים מעדיפים להתעלם מכך, מתוך חשש מוזר שאינו נהיר לי כלל, ויש כאלה המבינים זאת רק על סף מותם, ויש כאלה - כמו דודה מסוימת שלא אזכיר את שמה מתוך כבוד למתפרק - שאינם מבינים זאת אפילו אז...”