“העצב הוא דבר מוזר. הוא כמו צל גדול ומאיים שמלווה אותך כל הזמן, לאחר שפתחת לו פתח פעם אחת ונתת לו להיכנס. הוא כמו ערפל כזה ששורר על האדמה בלילות הקרים ביותר, שולח את זרועותיו הערטילאיות על פני העמקים ומקפיא את העצים והצמחיה לזמן לא ידוע ההבדל ביני ובין העצים והצמחים הוא שהם תמיד יודעים שעם בוא האביב השמש תפציע מבין העננים.. הם יודעים שהכפור יפשיר ושהערפל יעלם ושניצנים ייראו במרבדים של פריחה וצמיחה. אבל זה לא מה ש קורה עם העצב. אין פה קרניים שיבואו ויחממו אותך, שיגרמו לך להשיל מעלייך את שמיכת הכפור שאת עוטה על עצמך... כשהלב שלך נעשה מרבדים שוממים של קרה ככל שהעין רואה, אין דבר כזה חילופי עונות. את משקרת לעצמך שכן, שיש דבר כזה. שהאביב יגיע, שאת תפשירי, שאת תצאי מזה. אבל זה העניין. את משקרת לעצמך.”