“בדיוק – אמר אלברט – גן השבילים המתפצלים הוא אותה חידה עצומה, או משל שנושאו הוא הזמן. סיבה נסתרת זו היא שאינה מאפשרת להזכיר את המלה "זמן". ההימנעות הקבועה משימוש במלה מסוימת, הצורך להיזדקק לדימויים מגושמים ולמשלים ברורים יתר־על־המידה לשם תיאורה, הם האמצעים הנוקבים ביותר להצביע עליה. זהו האמצעי האדיר שבחר טסוי־פן רב־המזימות בכל הסיבוכים של הרומאן הבלתי־נלאה שלו. השוויתי מאות כתבי־יד, תיקנתי את השגיאות שנגרמו עקב רשלנותם של מעתיקים. יגעתי כדי למצוא את התכנית הנסתרת של התוהו־ובוהו הזה; נדמה היה לי שאמנם שחזרתי את הסדר הקדום. תרגמתי את כל היצירה: אני יודע בודאות שהמלה "זמן" אינה נזכרת בה. ההסבר הוא ברור: "גן השבילים המתפצלים" הוא דיוקנו הבלתי־שלם, אך לא הכוזב, של היקום, כפי שהשיג אותו טסוי־פן. בניגוד לניוטון ולשופנהאואר, לא האמין סב סבך בזמן אחיד, אבסולוטי. הוא האמין בסדרות אינסופיות של זמנים, ברשת סחור־סחור, גדלה והולכת, של זמנים חופפים ומקבילים. רקמה זו של זמנים, הקרבים זה אל זה, מתפצלים, חותכים זה את זה ואינם יודעים דבר זה על זה במשך מאות בשנים, אוצרת בחובה את כל האפשרויות. במרבית הזמנים הללו אין אנו קיימים כלל. בכמה מהם אתה קיים ואני איני קיים, באחרים אתה אינך קיים ואני קיים, ובעוד אחרים קיימים שנינו. בזמן הזה זימן אותי המקרה המוצלח לביתי, בזמן אחר עברת בגן ומצאת אותי מת. ועוד בזמן אחר אני אומר את אותן המלים, אך הנני איזו טעות, איזה שגיון.”