“שוב העולם חג סביבי במעגלים טרופים, אך אי-שם, בלב המערבולת אני לבדי וזרועותי ריקות.
בהקיצי, שוב אני יושב על החוף וכל מה הנותר הם המעגלים שעל-פני המים. הדגים זללו את הפתיון שבקרס שלי. אני מגולל את החוט ונכון לשוב בלי שלל.
לבדי אני. לבדי עד מאוד. אחר-כך בא פדרו ויושב על אמת-ידי ואומר בנעימת תוכחה:
"שוב נרדמת." וכעבור רגע הוא מוסיף: "ושכחת שאני אתך."

-בית השכוי, פרק 5”