“אצל שייקספיר, שילר, דיקנס הרשעים מכירים יפה ברשעותם, ויודעים שנפשם שחורה משחור...
לא! המציאות היא אחרת! כדי לבצע מעשה מרושע, חייב האדם, קודם כל לראותו כמעשה של צדק, או כהתגשמות חוקית. זהו, לאשרנו , טבעו של האדם, שהוא חייב לאמת את מעשיו.
(במקבת, אותלו) עשר גופות - והקיץ הקץ על דמיונם וכוחותיהם הנפשיים של הרשעים השייקספיריים, משום שחסרה להם אידיאולוגיה
אידיאולוגיה! הרי זו נותנת את הצידוק למעשיה, ואת הנוקשות הממושכת הדרושה לרשע. זוהי התורה המסייעת לו לטהר בפני עצמו את ובפני הזולת את מעלליו, ולשמוע לא גינויים, לא קללות, אלא תהילות של משוא פנים.
...
...
.וזה הגבול שהנבל השייקספירי לא יעבור עליו, ואילו המרושע האידיאולוגי עובר - ועיניו זכות.”