“בסיום הועידה הובעו רחשי נאמנות לחבר סטאלין. כמובן, הכל קמים (בכל מהלך הועידה היו כולם קופצים ממקומם תמיד כשהיו מזכירים את שמו). באולם הקטן היו פורצות "מחיאות כפיים סוערות העוברות לתשואות".
שלוש דקות, ארבע, חמש הן סוערות, סוערות, סוערות ועוברות לתשואות. אבל הכפיים כבר כואבות. הידיים המורמות נרדמו. אנשים באים בימים, כבדה נשימתם.
המצב נראה טיפשי ללא נשוא גם בעיני המעריצים את סטאלין בכל מאודם. אבל מיהו הראשון שירהיב עוז ויפסיק? זאת יכול לעשות רק מזכיר הועד, העומד על הבמה, והוא שקרא את הפניה לסטאלין.
אבל הוא הרי זה מקרוב בא, הרי הוא בא במקומו של היושב בכלא. הוא מפחד! הרי כאן באולם ניצבים כל הנקוו"דאים, והם יבחינו בראשון שהפסיק!
ומחיאות הכפיים באולם האלמוני הקטן, בלי שהמנהיג ידע על כך, נמשכות 6 דקות! 7 דקות! 8 דקות! הם אבדו! בטלו ואינם! אין להם כח לעצור עד שיפלו אחוזי שבץ!
בעומקו של האולם, בתוך הצפיפות עצמה, עוד אפשר להערים, לא להגזים במחיאות, להפחית את הכח, את העוצמה - אבל בנשיאות, לעיני כל?!
מנהל בית החרושת לנייר, גברתן, ממולח, עומד בנשיאות, רואה את כל הזיוף והאין-מוצא שבמצב, מוחא כף!
9 דקות! 10 דקות! הוא מעיף מבט תוגה במזכיר, אבל הלז אינו מעז להפסיק. טירוף המוני! כל אחד מביט על סביבו, מתוך שמץ תקווה ועל פניו נסוכה נהרה. מנהיגי הגליל ימחאו כף עד שיכרעו תחתם, עד שיוציאום על אלונקות!
והנשארים באולם לא יירתעו גם אז, ומנהל בית החרושת לובש ארשת של מעשיות, וצונח על מקומו. והתרחש נס! לאן גזה ההתלהבות הכללית, הפורצת? הכל מפסיקים יחד עם המנהל ותופסים מקומותיהם...
הם ניצלו! הסנאי נמלך בדעתו וקפץ מהגלגל!...
ודווקא לפי מעשים אלה ניכרים האנשים העצמאיים. ודווקא את אלה מסלקים.
באותו לילה נאסר מנהל בית החרושת. "הדביקו" לו אשמה אחרת, והוא קיבל 10 שנים.”