“... נרעדה והרחיקה את מצחה משמשת החלון הקרה. לא היה מה לראות, מלבד קרעי עננים ולילה. אם זה היה ספר או סרט, היא חשבה, היא היתה יכולה לקרוא את הכוכבים ולדעת לאיזה כיוון היא טסה. לדמויות תמיד היו הכישורים האקראיים המתאימים בדיוק להשתלט על המצב. כמו: תודה לאל על הקיץ ההוא בסירת המבריחים של הדוד, ועל נער הסיפון החתיך שלימד אותי לנווט לפי הכוכבים. הא.”