“האדמה הגסה הזאת, שהורגלה בצחנת עצמות של קדושים ובמדרך רגליהם של צליינים וגייסות, פערה פיה בצחוק למראה החלוצים שנשקו אותה ושפכו עליה את מנחת דמעתם, שבעלו אותה בהתרגשות, נועצים את מעדריהם הזעירים בגופה העצום. שקראו לה אמא, אחות ואשה. יחד עם התלמים הראשונים והזרעים הראשונים, יחד עם ביעור העשב השוטה, יבוש הביצה ובירוא היער, זרענו גם את הכישלון". וכאן נעשה קולו חגיגי והוא הוסיף: "בסופו של דבר יבשנו את הביצות, אבל מתחת להן גילינו בוץ גרוע הרבה יותר. הקשר אל האדמה, ההתמזגות עם הטבע – מה הם אם לא התבהמות ושקיעה. הקמנו דור חדש, לא עוד יהודים תלושים ועלובים, אלא דור של אכרים, הקשורים לאדמתם. מגושמים, אנשי ריב מדון, צרי דעת, עבי עור וגרם.”