הכל ולא כלום – הערות על כתיבה של אוצרים בישראל

"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים את הצבי". רבקה סולניט

הפוסט הקצר הזה יעסוק בטקסטים שאוצרים כותבים לתערוכותיהם. אני מתכוונת לדברים האלה שתלויים על הקיר בפתח חלל התערוכה. או מתנוססים בעמודים הראשונים של הקטלוג.

אני כותבת את הפוסט כמבקרת בתערוכות – כעם הארץ בכל הקשור לאמנות ולתולדותיה – שמרגישה פעמים רבות מרומה.

אני גם כותבת את הדברים כמנחת כתיבה שעובדת עם סטודנטים לאמנות –  בתוכנית לתואר שני למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל, ובמוסדות אקדמים אחרים. אני מנחה סטודנטים לאוצרוּת ולביקורת אמנות שעמלים על הכתיבה האוצרותית והביקורתית, וגם, מעת לעת, סטודנטים לאמנות שמבקשים לכתוב טקסט קצר על האמנות שלהם-עצמם. אני רואה שוב ושוב כיצד הסטודנטים באים אל הכתיבה דרך תרבות הכתיבה שרווחת אצלנו. והתרבות הזאת – שמושפעת מאוד כמדומני מהכתיבה בצרפת – מקשה עליהם, בלשון המעטה, לכתוב דבר מה בעל ערך.

אנסה לאפיין את מה שאני רואה אצלנו שוב ושוב בכתיבה של אוצרים על תערוכותיהם. יש בה, בכתיבה הזאת, ניסיון, מאמץ ניכר, לפרש את היצירות, להעניק להן הקשר פילוסופי, ופעמים רבות, בתערוכות שונות לגמרי זו מזו, של אמנים הנבדלים מאוד אלה מאלה, הטקסטים נראים זהים עד לזרא. הדפוס שניכר בכתיבה הזאת מכיל שני מרכיבים. באחד, מעשה האמנות מתואר בעת ובעונה אחת כדבר וכהיפוכו, כגם וגם, כתנועה בין ניגודים. ובשני, המהלך של האמן מתואר כמהלך של בחינת גבולות וערעור עליהם. אם קוראים את הטקסטים בנפרד מהתערוכות עושה רושם שכולם מתארים אמן אחד ויצירה אחת.

אלקט מבחר אקראי של התנסחויות כאלה בטקסטים של אוצרים מהעת האחרונה. הנה,  אורי גרשט, שמציג במוזיאון תל אביב, "בוחן את גבולות הצילום ומאתגר את  מגבלותיו הטכנולוגיות (…)". התוצאה, לפי האוצר ד"ר דורון לוריא, "כורכת זה בזה יופי וחורבן ועוסקת בשאלות כמו טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות, מניפולציה ומה שהעין אינה מספיקה לתפוס".

יצירתו של אורי קצנשטיין, שמציג בימים אלה באותו מוזיאון, "מייצרת מרחב פנימי; חלל הנראה כתפאורה מזדמנת לדמויות החוקרות את גבולות סביבתן (…)" ועבודותיו, לפי האוצרת ורדה שטיינלאוף, "משלבות בין פנטזיה, טכנולוגיה, אסתטיקות עכשוויות וביקורת חברתית, מערערות על הנחות בסיסיות לגבי אופן התפקוד שלנו בעולם ודרכי ההבנה שלנו את העולם סביבנו". דלית שרון, לפי הטקסט של רויטל בן-אשר פרץ, בתערוכה "סביבות עבודה" בביתן הלנה רובינשטיין, מנסה "לשכפל את הכיעור… עד שנכפה עליו היפה". אצל רועי מרדכי, באותה תערוכה, "הפך גיבור העל לאנטי גיבור והנגריייה – ממגרש משחקים למגרש גרוטאות ואימה".  שובה של האוצבע החסרה בעבודתו "מאפשר השלמה ופרידה מהילדות, מהשלמות, מהטבע הגולמי, מתבונת הכפיים, מהעסקים המשפחתיים, מהגילדות וממעמד הביניים".

בתערוכת "לכו לאיבוד" שאצר שלו מורן בפסטיבל פרינטסקרין, הוצגו משחקים ש"עוסקים בשבירת חוקים של זמן ומרחב, תעתועי חושים ואתגרי זיכרון, שבירת נרטיב ושבירת חוקים". בתערוכה ביו-דיזיין בגלריה המחקרית של המכון הטכנולוגי חולון, הפרויקט המושגי ביו-טיפוגרפיה של עודד עזר "מציב את המעצב הגרפי כמדען מטפורי, החוקר במעבדה את גבולות העשייה העיצובית במציאות טכנולוגית משתנה". העבודה של אתל גוטמן בגן נתה במוזיאון תל אביב, לפי ורדה שטיינלאוף, יוצרת "אווירה שקטה אבל גם חריפה שנונה" וזו "פעולה המעמעמת את הפער שבין הדבר 'האמיתי', המכשיר, לבין ייצוגו כאובייקט אמנותי חסר שימוש". והדס מאור, בקטלוג של "ארכיאולוגיה של הווה", הביתן של ציבי גבע בביאנלה ה-56 לאמנות בוונציה, כותבת שהפרויקט מערער "הבחנות מוכרות בין פנים וחוץ, פונקציונלי וייצוגי, גבוה ונמוך, מצוי, נטוש ומטופל. הוא מעלה שאלות אפיסטמולוגיות פנים אמנותיות, כמו גם שאלות פוליטיות ותרבותיות הנוגעות למקומיות ולהגירה, לזהות היברידית ולחרדה קיומית, להוויה של ארעיות ולהתקיימות בעידן של חוסר יציבות".

במידה רבה, וברוח הזאת, אפשר לסכם ולומר שטקסטים אוצרותיים כאלה מדברים על הכל ועל לא כלום. הם באים לפרש ולפענח ויוצאים מעמעמים ומצפינים.

איך אפשר להסביר כתיבה מעורפלת ומרוקנת שכזאת? את מי ואת מה משרתים העמעום וההכללה? מה הם המקורות של תרבות הכתיבה הזאת? אלה שאלות שאני מבקשת לפתוח לדיון. המסאית האמריקאית רבקה סולניט כתבה ש"מוזיאונים אוהבים את יצירת האמנות כמו שמפחלצים אוהבים צבי". הם רוצים למסמר אותה. לתלות אותה. להגדיר אותה. הפעולה הזאת מוציאה מהיצירה את החיוּת שלה. האם זהו הסבר ממצה לתופעה?

לא יודעת. רק דבר אחד ברור לי, והוא שאפשר גם אחרת. גישה אחרת, שאפשר לכנות "האסכולה האנגלוסכסית" בכתיבה, מעלה על נס את הבהירות ואת הפשטות. היא קוראת לכותבים לכתוב סיפור. ברור. הנה, למשל, המשפטים הראשונים בטקסט של ריצ'רד ריילי לתערוכה של דיוויד הוקני שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב:

"בתעודת בית הספר שלו מדצמבר 1950, כשהיה בן 13, כתב המורה לאנגלית של דיוויד הוקני: 'הוא לא מבין עדיין שגם אמן צריך מדי פעם לכתוב'. עם כל הביקורת המובלעת בהערה הזאת, ניכר שהמורה מזהה בבירור את תחומי העניין של הוקני הצעיר, ואפשר לקרוא בה גם הכרה מוקדמת בכשרונו האמנותי ובשאיפותיו. כפי שאכן התחוור לימים, הוקני השתמש במלים אולי יותר מכל אמן חזותי אחר בדורו ואף עטה אותן בסגנון משלו: צלול, חד הבחנה, ענייני ומתובל בהומור יבש (…)".

הטקסט של ריילי עומד בפני עצמו. כתוב בבהירות, חף מז'רגון, מתפתח ומתגולל כסיפור. זו ההצעה שלי לכותבים של טקסטים אוצרותיים. כתבו טקסט שמחזיק את עצמו. ספרו סיפור. תנו ליצירה שלכם – בשדה אמנות הכתיבה – לעמוד לצד היצירה שאצרתם בשדה האמנות הפלסטית. כתבו את הדבר שלכם. נסו ליצור יצירה ספרותית שמבטאת אתכם ברגע הזה. אל תהיו סוכנים עיוורים של הז'רגון והמילייה והקירות המוזיאלים.

בהקשר הזה, אני אוהבת להזכיר, בפראפרזה על מה שמיוחס בין השאר ללורי אנדרסון ביחס לכתיבה ומוזיקה, שלכתוב על אמנות זה כמו לרקוד על אדריכלות. כלומר: כתיבה היא אמנות לעצמה. טקסטים אוצרותיים נדרשים לעמוד בסטנדרטים של אמנות הכתיבה.

התכתבתי מעט עם ידידתי האמנית אורלי הדרי. היא פרשה לפני מעט מההיסטוריה של הזרמים השונים של כתיבה על אמנות. לא אביא מהדברים האלה כאן, כי אני רק מתחילה ללמוד את התחום ודווקא בער בי הצורך להעלות את העמדה הביקורתית שלי כאן בשלב תמים של מחשבה על התופעה.

אורלי כותבת לי על הגישה הפרשנית בכתיבה, זו שמנסה להסביר את האמנות ולמקם אותה פוליטית, חברתית, לסמן תקדימים, להיעזר בפסיכונלאיזה, בסוציולוגיה, בחוקרי תרבות. כביכול "אי-אפשר לעמוד לבד מול היצירה, צריך את הסוציולוג כדי להבין אותה". זה מסייע לדבריה למוזיאונים לקטלג, לסמן, להגדיר. "אך האמנות", כותבת לי הדרי,  " מתקיימת בתבונת הסדנה, ובמחשבתם של יחידים ויחידות שלאורך ההיסטוריה חצו שוב ושוב את סף התודעה שלהם, העיזו, התייבשו, נחגגו או הוגלו, נרקבו בסטודיו – רצונם מאז ומתמיד היה לעבוד ולעבוד כדי לשים כתם וקו בעולם הזה, מיושבי המערות עד היום. הכתיבה לצד האמנות הזאת, לצד החתירה הזאת לחופש, צריכה להיות כתיבה מרצון דומה להתעלות. זה דבר שכמעט אי אפשר לבקש".

אחתום בדברים האלה את הפוסט הזה.

תויק תחת:כתיבה