איך אנחנו בהשוואה לקובנים, איך אנחנו בפיתוי אישי ועסקי?

חודש עבר מאז שחזרתי לארץ ואני חייבת להודות שנהדר להיות בבית אחרי 17 שנה. 

אנשים שואלים אותי כל הזמן:"אז למה חזרת? הרי היית כבר מפורסמת שם והכל..." התשובה פשוטה - במשך 17 שנה לא הרגשתי בבית, אני כאן חודש וזה מרגיש כמו הבית. נקודה. סוף פסוק.

יש כל כך הרבה דברים מהממים בארץ שאנחנו לוקחים כמובן מאלייו שלא קל למצוא במקומות אחרים - אנשים עוזרים לך פה כשאתה מנסה לגרום לדברים לקרות, אותנטיות, חברויות אמיתיות שאפשר להשען עלייהן, משפחה, ים, לא חייבים להיות פוליטיקלי קורקט, שמש, ועוד ועוד. ופיתוי?
 
אנשים שואלים אותי כל הזמן איך אנחנו בהשוואה לקובנים, איך אנחנו בפיתוי אישי ועסקי? ובכן, הישראלים יש להם את זה. הם סקסיים, מעיזים, יש להם קסם אישי, והם חיים עם לב פתוח. פיתוי עסקי בקנדה שלקח לי 9 חודשים, יקח כחודשיים פה, וכשבועיים בקובה. זה קשור לכמה אנחנו נותנים לדברים לחדור לנו ללב ולהזיז אותו. בקנדה אנשים חוסמים. בישראל אנחנו שילוב של שכל ולב. קובה היא מקום שיש בו יותר לב מכל דבר אחר ובהרבה מצבים אין שום הגיון.

 

אז איפה הישראלים כן יכולים להשתפר? אנחנו אוהבים תכלס, תכלס, תכלס. התכלס לפעמים עולה לנו במחיר כבד כי אנחנו דוחפים בכוח ולא חושבים על ווין-ווין. זה כמו להגיד שביחסים צריך רק קוויקי ואין מקום לעשות אהבה. אבל כל מערכת יחסים צריכה את שנייהם. ואם שני הצדדים לא יוצאים מרוצים אז משהו ישבר. צריך ללמוד לרקוד עם הצד השני יותר טוב ולדעת מתי להיות תכלס ומתי להשקיע בפיתוי, מה שמצריך כמובן יותר אנרגיות ומאמץ, אבל גם מביא לתוצאות מרשימות. זה נכון לגבי קשר רומנטי וזה נכון גם לגבי קשרי עבודה, כי איך שאנחנו רוקדים זה איך שאנחנו חיים את החיים. זאת בסך הכל מראה.