עור של פיל

בהתחלה, כשצעקו עליו בעמדת שירות הלקוחות, הוא הרגיש כאילו נלכד במערבולת ונפלט בצד הלא נכון שלה. הוא ידע שאנשים מתרגזים וצועקים סתם כי הם מטורפים. הוא גם ידע שהוא בסדר, הוא עשה הכול לפי ההוראות, ממש כמו שאמרו לו, והוא אפילו הבין את הטעם בהוראות. בדרך כלל ידע מה הפגם במערכת שבגללו עליו להתעקש. הוא גם לא הזדעזע מן המערכת, שבנתה את עצמה להיכשל, כך שאנשים יתאכזבו, ויתווכחו, וירימו את הקול, וכולי. הוא הבין את המערכת. אנשים זקוקים למערכת, אחרת לא יהיה להם כלום. לא יהיה להם טלפון, לא יהיה להם דואר, לא יהיה להם תור לרופא, לא יהיה להם כרטיס לאוטובוס, לא תהיה להם ולו עבודה, כדי לשלם על כל אותם דברים, ולכן, אין מה לכעוס על המערכת, שכך היא מתפקדת, עם כל הבעיות והכשלים שלה, שהם פועל יוצא של קיום ממשי ולא תיאורטי בעולם.בקיצור, אף אחד לא אשם בצעקות. ולכן הוא הזדעזע. כי לפתע התברר לו מקומו בעולם: הוא חוטף צעקות. אפשר היה ממש לכתוב את זה על לוחית השם הכסופה הקטנה שהוא הצמיד לחולצתו. זה תפקידו. וזה תפקיד מחורבן. למי שיש ברירה אחרת, שילך לחפש תפקיד אחר, שבו מעריכים את שירותיך, אבל לו אין ברירה. כן, ממש כך, הוא אדם נטול ברירה. הוא יכול לצעוק על זה לבורא עולם, כמו שצעקו עליה כשמשהו משתבש, אבל כמי שחוטף את כל אותן צעקות, הוא ידע שאין בזה שום טעם. זה התפקיד שהחיים הועידו לו, ולכן הוא צריך לפתח עור של פיל.מאתרפינטרסט, מאוסף תמונות מן המאה ה-19 של מופעיפריק שואועור של פיל עשוי קמטוטים וכפלים יבשים של ניסיון והתמודדות. עור של פיל גס להטרדות קטנות, לכל מאות הזבובים המזמזמים ושאר הטרדנים שעפים ונוחתים על גביו בשעה שהוא מתקדם באיטיות ליעדו. מרגע שפיתח עור של פיל אף אחד כבר לא יכול היה להוציא אותו משלוותו, אפילו לא אסונות של ממש. בכירים במערכת השתגעו עליו, שהוא מתפקד כל כך יפה בתפקידו, אם כי גם הם השגיחו שכהות החושים אט-אט מטמטמת אותו, מה שכמובן גם הוריד גם יעילותו. מסתבר שצריך מידה מסוימת של רגישות כדי להבחין בפרטים הקטנים בעבודה, אחרת אתה מותיר אחריך שובל של דברים בלתי מטופלים ובלתי מסופקים. ואותם הדברים הבלתי מסופקים, הם האנשים הצרחניים והזועמים שאל מולם צריך היה לפתח כהות חושים כזאת מלכתחילה.בקיצור, קשה לדעת מה הוליד את מה, כהות החושים את הצרחות או ההיפך. נקודת הפתיחה היחידה שניתן לציין הייתה אותו הזעזוע של הימים הראשונים בעבודה. לעיתים הוא נזכר בימים ההם בחמלה ובצקצוק לשון, כמה עדין וצעיר היה אז, כמה הוא איננו מתגעגע לאותה התחושה.