י.א. כהן

“היא תסתכל עלי במבט ארוך ומבין, איטי ומקבל. אני ארגיש מין הרגשה לא מוכרת, חמימה כזו, כאילו היא מחבקת אותי חזק, מכילה אותי, בלי לגעת בי בכלל. היא תראה בעיני אישור לחקור אותי כרצונה, לחפש, לגעת. המבט הארוך והעוטף שלה יעבור על כולי, לאט, בלי להשאיר אבן אחת לא הפוכה.
אני ארגיש חשוף לגמרי, כמו ספר פתוח לפני עיניה. זה ירגיש נפלא. מהצד זה ייראה רגיל להדהים: בסך הכל שני צעירים מסתכלים אחד על השני. כל העניין יימשך פחות מדקה. אבל בדימיון שלי אלו יהיו כמה שעות, אולי אפילו ימים, של תחושה חדשה לגמרי.”
― י.א. כהן, הניסוי

“הגענו אל הספסל "שלנו" כמעט בשעה אחת עשרה בלילה. לא היינו לבד. עוד כמה זוגות נוספים החליטו לנצל את אוויר הערב הקריר לסיבוב רומנטי בשבילים השקטים.
מיכל עקבה אחר מבטי.
"הלוואי שהיינו יכולים להיות כמוהם".
"מה הכוונה?" עניתי. "אנחנו כן כמוהם, לא?"
"להם אין סודות, הם בטח מספרים אחד לשני הכל".
היא שתקה.
"איזה סודות כבר נראה לך שאני מסתיר ממך?" שאלתי.
המבט של מיכל השתנה. לא הצלחתי לפענח אותו. התלבטות, אולי?
"מי אמר שאני מדברת עליך?"
לא הייתי בטוח ששמעתי טוב.
"מה?"
"מה מה?"
"למה את מתכוונת?" השבתי.
"כלום".
"את מסתירה ממני עוד סודות, מיכל?”
― י.א. כהן, הניסוי