What do you think?
The Program #1
The Program
In Sloane’s world, true feelings are forbidden, teen suicide is an epidemic, and the only solution is The Program.
Sloane knows better than to cry in front of anyone. With suicide now an international epidemic, one outburst could land her in The Program, the only proven course of treatment. Sloane’s parents have already lost one child; Sloane knows they’ll do anything to keep her alive. She also knows that everyone who’s been through The Program returns as a blank slate. Because their depression is gone—but so are their memories.
Under constant surveillance at home and at school, Sloane puts on a brave face and keeps her feelings buried as deep as she can. The only person Sloane can be herself with is James. He’s promised to keep them both safe and out of treatment, and Sloane knows their love is strong enough to withstand anything. But despite the promises they made to each other, it’s getting harder to hide the truth. They are both growing weaker. Depression is setting in. And The Program is coming for them.
Sloane knows better than to cry in front of anyone. With suicide now an international epidemic, one outburst could land her in The Program, the only proven course of treatment. Sloane’s parents have already lost one child; Sloane knows they’ll do anything to keep her alive. She also knows that everyone who’s been through The Program returns as a blank slate. Because their depression is gone—but so are their memories.
Under constant surveillance at home and at school, Sloane puts on a brave face and keeps her feelings buried as deep as she can. The only person Sloane can be herself with is James. He’s promised to keep them both safe and out of treatment, and Sloane knows their love is strong enough to withstand anything. But despite the promises they made to each other, it’s getting harder to hide the truth. They are both growing weaker. Depression is setting in. And The Program is coming for them.
405 pages, Hardcover
First published April 30, 2013
About the author
Suzanne Young
72 books4,906 followersSuzanne Young is the New York Times bestselling author of The Program, The Treatment, and several other novels. She currently lives in Tempe, Arizona where she teaches high school English and obsesses about books. Learn more about Suzanne at www.suzanne-young.blogspot.com
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 2 of 2 reviews
September 18, 2018
עלילת הספר עוסקת בהתמודדות עם שני נושאים חשובים: דיכאון והתאבדות בקרב בני נוער. אבל היישום כל כך ירוד, לא אחראי ומסוכן בעומק השרלטנות והרדידות שבו, שמפתיע אותי שאין שום תנועה כנגד הספר והמסרים שהוא מעביר במיוחד שהוא מיועד לבני נוער ומוגדר בקטגורית YA. מחלות נפש גם כך סובלות מדימוי שלילי מאוד בקרב הציבור. הדיון הציבורי בהן אפסי וכך גם ההבנה של הציבור את הגורמים ואופציות הטיפוליות. בעיניי, אלה הספרים המסוכנים ביותר, הם מעניקים לקורא תחושה של הבנה שיקרית ומתעתעת. ספרים שמתארים תופעות אמיתיות אבל מסבירים אותן באופן שגוי לחלוטין וממציאים שיטות ריפוי הזויות לגמרי. ובכלל לא מעניין אותי שמדובר בספר, ולא מעניין אותי שהוא מוגדר כדיסטופיה (אגב אין בו שום קו עלילתי שמכניס אותו לקטגוריה של דיסטופיה למעט עצם קיומה של התוכנית וגם זה דוחף את ההגדרה של דיסטופיה לקצה שלה).
לכן זה כל כך מעצבן ומסוכן שהסופרת לקחה שני נושאים כמו דיכאון והתאבדויות בקרב בני נוער, שמעוררים פחדים עמוקים וכל כך סטיגמטיים שלא מעיזים לדבר עליהם, וגיבבה אוסף של שטויות ומעשיות שאין להם שום בסיס מדעי. בתחילת הספר אין שום דיסקליימר למעט הדיסקליימר הרגיל של כל הדמויות והאירועים הם פרי הדימיון של הסופרת למרות שהספר למעשה עוסק בתופעות פסיכיאטריות.
התקופה שבה מתרחשת העלילה לא ידועה אבל התחושה היא שהספר מתרחש בעתיד הקרוב. במקום לא ידוע (כנראה בארה"ב כי היא במקום מסויים אומרת שהשיטה נוסתה בהצלחה גם באנגליה) בני נוער נדבקים במגיפת התאבדויות. כדי להצילם, הוקמה תוכנית שכל מטרתה למחוק את הזיכרונות של בני הנוער הללו ולהשיבם לחברה. הם מנוטרים יומם וליל ע"י משגיחים ועל ידי הוריהם שלמראה כל סימן מחשיד מוסרים אותם ברצון לידי התוכנית.
סלואן איבדה את אחיה בריידי למגיפה. חברו הטוב של אחיה, ג'יימס הוא בן זוגה של סלואן. שניהם מתמודדים עם הצורך להסתיר את האבל על האובדן ועם הפחד מהתוכנית. אבל כשחבר נוסף שלהם מתאבד, הצבתות של התוכנית מתהדקות עליהם ושניהם נשלחים לטיפול.
להפוך את ההתאבדות למגיפה שמדביקה זה מספיק גרוע. כן דיכאון והתאבדות הם כמו וירוס שפעת שבני נוער מקבלים כשהם עומדים על יד מישהו שחלה בזה. אבל מילא הקישקוש הזה, עוד יכלתי לבלוע את הצפרדע הזו. אבל להמציא שיטת טיפול בדיכאון שמהווה את המוטיבציה להתאבדות ע"י מחיקת זיכרונות באמצעות האבסת בני נוער בכדורים פסיכיאטרים בכפייה, במוסד אישפוזי פסיכיאטרי זה לא רק להוסיף חטא על פשע, זה עוול. את זה כבר לא יכלתי לסבול.
בחלק השני של הספר, סלואן מאושפזת במוסד של התוכנית. לא ברור בכלל מאיזה סוג דיכאון היא סובלת ונראה לי דווקא שהיא מתמודדת יפה מאוד עם המציאות שנכפית עליה. בדמות של סלואן אין מאפיינים של אדם התאבדותי, בייחוד אחרי האפיזודה בנהר כך שלא ברור בכלל הבסיס לאישפוז שלה. כן היא בוכה הרבה אחרי שג'יימס לא מזהה אותה, אבל במקום לתת לה תמיכה האמא הטיפשה שלה שולחת אותה למסע של מחיקת המח והזיכרונות כדי שתוכל לקבל את הבת שלה "בריאה ושלמה" (איך בדיוק אדם שהוא חלול ולא זוכר כלום מעצמו יכול להיקרא בריא ושלם לא ברור לי. בכלל מה הוא האדם אם לא אוסף הזיכרונות והחוויות שלו?!)
כשסלואן מגיעה לאישפוז היא פוגשת בפסיכיאטרית שלה שאומרת לה שהיא רוצה לעזור לה. אבל הדבר הראשון שהפסיכיאטרית עושה הוא להאביס אותה בכדורים מסממים בניגוד לרצונה. מבלי ללכת סחור סחור ובמילים פשוטות אם אתם נתקלים בפסיכיאטר כזה צריך לדווח עליו ולשלול לו את הרישיון. הפסיכיאטרית המטפלת פשוט מעלה באמון של סלואן, תוך ניצול הכוח שיש לה על המטופלת שלה (סלואן) היא פעלה לסמם אותה (למרות שסלואן הביעה התנגדות ולמרות שלא היה צורך בתרופות) ולחתור תחת הזהות האישית שלה. התיאור של הטיפול פוגע אנושות בדימוי של הפסיכיאטרים שרבים מהם עושים עבודת קודש.
דיכאון היא לא מחלה אפידמית שצריך להכניס את הלוקים בה לבידוד, גם התאבדות היא לא מחלה כזו (כי מי שהתאבד כבר מת ומכניסים אותו רק לקבר ואז ממילא אף אחד לא נמצא סביבו) היא לא עוברת בתורשה ולמיטב ידיעתי אין גורמים מובהקים חד משמעיים שניתן לסמנם כגורמים להתאבדות למעט אולי דיכאון. אבל השהייה בקרבת אנשים שחולים בדיכאון לא מדבקת או הופכת את מי שסביבם לדיכאוני או התאבדותי. ההנחות הללו שעומדות בבסיס הספר פשוט שערורייתיות ומקוממות.
מהספר לא ברורים הגורמים למגיפה, לא ברורות הנסיבות שמובילות את בני הנוער לדיכאון והתאבדות, אין שום הסבר אינטיליגנטי או מדעי. אבל ברור לי שכשהסביבה כל כך לוחצת ומנטרת את המרחב האישי של בני הנוער, כשאין תמיכה נפשית אמיתית ולא מאפשרים לבני הנוער וונטלציה של הרגשות שלהם, או להתאבל על האובדן שהם חווים, הסיכוי להקצנה והחרפה ולגידול במספר המתאבדים עולה בלי קשר למגיפה או לא מגיפה. אז דווקא המסקנה היתה צריכה להיות הפוכה.
לא ברור מדוע אחיה של סלואן התאבד, לא ברור מדוע ההורים של סלואן חושבים שהיא תתאבד. הכל כל כך מעורפל ולא מוסבר סומכים על הקורא שיעשה את קפיצת האמונה הקטנה הזו מבלי לשאול להיכן נעלמו כל הכדורים הפסיכיאטרים הידועים כיעילים לטיפול בדיכאון וגרורותיו? בכלל לא ברור מי מפעיל את התוכנית.
הטיפול בדיכאון ובתופעת הלוואי הפוטנציאלית של התאבדות (במצבים קשים של דיכאון) הוא ע"י כדורים שמאזנים את הרכב החומרים במח וגם שיחות עם פסיכיאטר שמאפשר ווינטלציה של הרגשות והמועקות בלי שהמטופל ירגיש מאויים. למיטב ידיעתי הכדורים האלה לא אמורים למחוק זיכרונות. לאחרונה גם קראתי ספר על המנגנון של השינה ובו היה פרק נרחב על טיפול בתופעות דיכאון באמצעות שינוי מחזורי השינה ספר מאיר עיניים ומבוסס מדעית.
גם לא ברור מהספר כיצד ההורים מקבלים בשלוות נפש כזו את העובדה שהילדים שלהם חוזרים חלולים. אם מחקו לילדים את הזיכרונות איך יתכן שסלואן מזהה את אבא ואמא שלה אחרי הטיפול? אולי זו מחיקה סלקטיבית?
הספר הזה יכל להיות כל כך הרבה דברים מצויינים. יכל לטפל ברגישות בנושא הכואב הזה של דיכאון והתאבדות אצל בני נוער. יכל לתת הסברים מדעיים ואחרים. יכל להיות מבוסס על מחקר אמיתי ולא סתם גיבוב של מילים. אבל הוא לא. הוא שום דבר מאלה והוא גם לא כתיבה ספרותית שמצדיקה קריאה שלו.
לכן זה כל כך מעצבן ומסוכן שהסופרת לקחה שני נושאים כמו דיכאון והתאבדויות בקרב בני נוער, שמעוררים פחדים עמוקים וכל כך סטיגמטיים שלא מעיזים לדבר עליהם, וגיבבה אוסף של שטויות ומעשיות שאין להם שום בסיס מדעי. בתחילת הספר אין שום דיסקליימר למעט הדיסקליימר הרגיל של כל הדמויות והאירועים הם פרי הדימיון של הסופרת למרות שהספר למעשה עוסק בתופעות פסיכיאטריות.
התקופה שבה מתרחשת העלילה לא ידועה אבל התחושה היא שהספר מתרחש בעתיד הקרוב. במקום לא ידוע (כנראה בארה"ב כי היא במקום מסויים אומרת שהשיטה נוסתה בהצלחה גם באנגליה) בני נוער נדבקים במגיפת התאבדויות. כדי להצילם, הוקמה תוכנית שכל מטרתה למחוק את הזיכרונות של בני הנוער הללו ולהשיבם לחברה. הם מנוטרים יומם וליל ע"י משגיחים ועל ידי הוריהם שלמראה כל סימן מחשיד מוסרים אותם ברצון לידי התוכנית.
סלואן איבדה את אחיה בריידי למגיפה. חברו הטוב של אחיה, ג'יימס הוא בן זוגה של סלואן. שניהם מתמודדים עם הצורך להסתיר את האבל על האובדן ועם הפחד מהתוכנית. אבל כשחבר נוסף שלהם מתאבד, הצבתות של התוכנית מתהדקות עליהם ושניהם נשלחים לטיפול.
להפוך את ההתאבדות למגיפה שמדביקה זה מספיק גרוע. כן דיכאון והתאבדות הם כמו וירוס שפעת שבני נוער מקבלים כשהם עומדים על יד מישהו שחלה בזה. אבל מילא הקישקוש הזה, עוד יכלתי לבלוע את הצפרדע הזו. אבל להמציא שיטת טיפול בדיכאון שמהווה את המוטיבציה להתאבדות ע"י מחיקת זיכרונות באמצעות האבסת בני נוער בכדורים פסיכיאטרים בכפייה, במוסד אישפוזי פסיכיאטרי זה לא רק להוסיף חטא על פשע, זה עוול. את זה כבר לא יכלתי לסבול.
בחלק השני של הספר, סלואן מאושפזת במוסד של התוכנית. לא ברור בכלל מאיזה סוג דיכאון היא סובלת ונראה לי דווקא שהיא מתמודדת יפה מאוד עם המציאות שנכפית עליה. בדמות של סלואן אין מאפיינים של אדם התאבדותי, בייחוד אחרי האפיזודה בנהר כך שלא ברור בכלל הבסיס לאישפוז שלה. כן היא בוכה הרבה אחרי שג'יימס לא מזהה אותה, אבל במקום לתת לה תמיכה האמא הטיפשה שלה שולחת אותה למסע של מחיקת המח והזיכרונות כדי שתוכל לקבל את הבת שלה "בריאה ושלמה" (איך בדיוק אדם שהוא חלול ולא זוכר כלום מעצמו יכול להיקרא בריא ושלם לא ברור לי. בכלל מה הוא האדם אם לא אוסף הזיכרונות והחוויות שלו?!)
כשסלואן מגיעה לאישפוז היא פוגשת בפסיכיאטרית שלה שאומרת לה שהיא רוצה לעזור לה. אבל הדבר הראשון שהפסיכיאטרית עושה הוא להאביס אותה בכדורים מסממים בניגוד לרצונה. מבלי ללכת סחור סחור ובמילים פשוטות אם אתם נתקלים בפסיכיאטר כזה צריך לדווח עליו ולשלול לו את הרישיון. הפסיכיאטרית המטפלת פשוט מעלה באמון של סלואן, תוך ניצול הכוח שיש לה על המטופלת שלה (סלואן) היא פעלה לסמם אותה (למרות שסלואן הביעה התנגדות ולמרות שלא היה צורך בתרופות) ולחתור תחת הזהות האישית שלה. התיאור של הטיפול פוגע אנושות בדימוי של הפסיכיאטרים שרבים מהם עושים עבודת קודש.
דיכאון היא לא מחלה אפידמית שצריך להכניס את הלוקים בה לבידוד, גם התאבדות היא לא מחלה כזו (כי מי שהתאבד כבר מת ומכניסים אותו רק לקבר ואז ממילא אף אחד לא נמצא סביבו) היא לא עוברת בתורשה ולמיטב ידיעתי אין גורמים מובהקים חד משמעיים שניתן לסמנם כגורמים להתאבדות למעט אולי דיכאון. אבל השהייה בקרבת אנשים שחולים בדיכאון לא מדבקת או הופכת את מי שסביבם לדיכאוני או התאבדותי. ההנחות הללו שעומדות בבסיס הספר פשוט שערורייתיות ומקוממות.
מהספר לא ברורים הגורמים למגיפה, לא ברורות הנסיבות שמובילות את בני הנוער לדיכאון והתאבדות, אין שום הסבר אינטיליגנטי או מדעי. אבל ברור לי שכשהסביבה כל כך לוחצת ומנטרת את המרחב האישי של בני הנוער, כשאין תמיכה נפשית אמיתית ולא מאפשרים לבני הנוער וונטלציה של הרגשות שלהם, או להתאבל על האובדן שהם חווים, הסיכוי להקצנה והחרפה ולגידול במספר המתאבדים עולה בלי קשר למגיפה או לא מגיפה. אז דווקא המסקנה היתה צריכה להיות הפוכה.
לא ברור מדוע אחיה של סלואן התאבד, לא ברור מדוע ההורים של סלואן חושבים שהיא תתאבד. הכל כל כך מעורפל ולא מוסבר סומכים על הקורא שיעשה את קפיצת האמונה הקטנה הזו מבלי לשאול להיכן נעלמו כל הכדורים הפסיכיאטרים הידועים כיעילים לטיפול בדיכאון וגרורותיו? בכלל לא ברור מי מפעיל את התוכנית.
הטיפול בדיכאון ובתופעת הלוואי הפוטנציאלית של התאבדות (במצבים קשים של דיכאון) הוא ע"י כדורים שמאזנים את הרכב החומרים במח וגם שיחות עם פסיכיאטר שמאפשר ווינטלציה של הרגשות והמועקות בלי שהמטופל ירגיש מאויים. למיטב ידיעתי הכדורים האלה לא אמורים למחוק זיכרונות. לאחרונה גם קראתי ספר על המנגנון של השינה ובו היה פרק נרחב על טיפול בתופעות דיכאון באמצעות שינוי מחזורי השינה ספר מאיר עיניים ומבוסס מדעית.
גם לא ברור מהספר כיצד ההורים מקבלים בשלוות נפש כזו את העובדה שהילדים שלהם חוזרים חלולים. אם מחקו לילדים את הזיכרונות איך יתכן שסלואן מזהה את אבא ואמא שלה אחרי הטיפול? אולי זו מחיקה סלקטיבית?
הספר הזה יכל להיות כל כך הרבה דברים מצויינים. יכל לטפל ברגישות בנושא הכואב הזה של דיכאון והתאבדות אצל בני נוער. יכל לתת הסברים מדעיים ואחרים. יכל להיות מבוסס על מחקר אמיתי ולא סתם גיבוב של מילים. אבל הוא לא. הוא שום דבר מאלה והוא גם לא כתיבה ספרותית שמצדיקה קריאה שלו.
March 7, 2021
שלום לכולם.
עוד ספר מאחוריי.
אזהרות קודם כל=
כל מי שרגיש לנושאים של דיכאון אונס מוות פגיעה עצמית אני הייתי מציעה לו לוותר על הסדרת ספרים הזו ולעבור לספר הבא ברשימה שלכם.
קודם כל נתחיל כמו תמיד בחיובי=
הדמויות המשניות המרתקות העלילה שסוחפת כמו סרט טוב בקולנוע העולם מסביב לדמויות הסמלים בספר והרגעים הקטנים של הרומנטיקה הנאיבית של גיל העשרה כולם גרמו לי להמשיך ולקרוא ולסיים את הספר ב4 ימים אין ספק שבכל הפרטים האלה הכותבת עשתה את העבודה כמו שצריך ואני מאוד מעריכה אותה על כך.
כמובן שאני מחכה לקרוא את הספר השני בסדרה ולראות לאן הסיפור מתקדם כי לקראת הסוף הסיפור נישאר עם מלא סימני שאלה שצריך לפתור.ואני לא יכולה לחכות מה קורה בהמשך.
עכשיו לשלילי=
השם של הדמות הראשית עד היום לא מצליחה לבטא את זה נכון ולא ברור לי למה הסופרת בשם הזה במיוחד שהשמות של הדמויות האחרות הרבה יותר קלות גם לקרוא וגם לזכור.
הדמות הראשית לפחות בהתחלה של הספר מאוד תלותית מאוד חסרת ביטחון בתור נערה מתבגרת לעומת שאר הדמויות שהם גבריות וחזקות בתור כותבת ההייתי מצפה דווקא בדמות אישה חזקה עם רצון ללחום במערכת ופחות כנועה למציאות.
מחקר בנושא התאבדות ודיכאון בקרב בני נוער פחות אהבתי את הגישה של הכותבת לנושא לא כל בן נוער בדיכאון ישר פוגע בעצמו או מתאבד
יש הרבה יוצאים מהכלל וחשוב לזכור את זה. לדוגמא אני שחייה עם דיכאון כבר 15 שנה לפחות ועדיין לא הגעתי למצבשל התאבדות הרי ברור שלא הייתי כותבת את זה היום אם זה היה המצב.
לסיכום= מחכה לקרוא את הספר השני וממליצה לכל מי שלא רגיש לאזהרות שכתבתי בהתחלה.
עוד ספר מאחוריי.
אזהרות קודם כל=
כל מי שרגיש לנושאים של דיכאון אונס מוות פגיעה עצמית אני הייתי מציעה לו לוותר על הסדרת ספרים הזו ולעבור לספר הבא ברשימה שלכם.
קודם כל נתחיל כמו תמיד בחיובי=
הדמויות המשניות המרתקות העלילה שסוחפת כמו סרט טוב בקולנוע העולם מסביב לדמויות הסמלים בספר והרגעים הקטנים של הרומנטיקה הנאיבית של גיל העשרה כולם גרמו לי להמשיך ולקרוא ולסיים את הספר ב4 ימים אין ספק שבכל הפרטים האלה הכותבת עשתה את העבודה כמו שצריך ואני מאוד מעריכה אותה על כך.
כמובן שאני מחכה לקרוא את הספר השני בסדרה ולראות לאן הסיפור מתקדם כי לקראת הסוף הסיפור נישאר עם מלא סימני שאלה שצריך לפתור.ואני לא יכולה לחכות מה קורה בהמשך.
עכשיו לשלילי=
השם של הדמות הראשית עד היום לא מצליחה לבטא את זה נכון ולא ברור לי למה הסופרת בשם הזה במיוחד שהשמות של הדמויות האחרות הרבה יותר קלות גם לקרוא וגם לזכור.
הדמות הראשית לפחות בהתחלה של הספר מאוד תלותית מאוד חסרת ביטחון בתור נערה מתבגרת לעומת שאר הדמויות שהם גבריות וחזקות בתור כותבת ההייתי מצפה דווקא בדמות אישה חזקה עם רצון ללחום במערכת ופחות כנועה למציאות.
מחקר בנושא התאבדות ודיכאון בקרב בני נוער פחות אהבתי את הגישה של הכותבת לנושא לא כל בן נוער בדיכאון ישר פוגע בעצמו או מתאבד
יש הרבה יוצאים מהכלל וחשוב לזכור את זה. לדוגמא אני שחייה עם דיכאון כבר 15 שנה לפחות ועדיין לא הגעתי למצבשל התאבדות הרי ברור שלא הייתי כותבת את זה היום אם זה היה המצב.
לסיכום= מחכה לקרוא את הספר השני וממליצה לכל מי שלא רגיש לאזהרות שכתבתי בהתחלה.
Displaying 1 - 2 of 2 reviews