היה היתה

by Yael Neeman

"היה היתה" הוא ספר שאין דומה לו, על אישה שאין דומה לה. בעשר השנים האחרונות חקרה יעל נאמן, מחברת רב־המכר "היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011), את תולדותיה של אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. נאמן שוחחה עם בני משפחתה, אהוביה, שכניה, רופא שטיפל בה ושותפיה לעבודה, וכן עם חברי ילדותה – שרבים מהם היו כמוה, ילדים להורים פולנים שניצלו מן השואה – ורקמה מהמילים שלהם את סיפור חייה (וחייהם).

היה היתה בינינו, כך מתברר, אישה ברוכת כישרונות, מלאת סתירות, מבריקה ויצירתית, מתרגמת מחוננת שאהבה ספרות וכתיבה, אבל מחקה בשיטתיות את כל מה שהעלתה על הכתב. בתיווכם של אלה שלקחו חלק בחייה, ושמתקבצים כאן לראשונה בין דפי הספר הזה, מצטיירים באופן מוחשי מקומות והתרחשויות הנקשרים בה, ובה בעת מתרחבת ומעמיקה חידת דמותה.

בסגנונה הייחודי, הצלול והנוקב, מציגה יעל נאמן דיוקן של אישה חריגה, שהוא גם מסמך מרתק על בני הדור השני שנולדו מיד לאחר המלחמה. השאלה מדוע בכלל לכתוב על אישה שביקשה למחוק את עצמה מן העולם, היא אחד מנושאיו של "היה היתה", והיא מהדהדת מתוכו לכל אורכו: "נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשתה, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה."

Genres: Biography, Nonfiction

154 pages, ebook

First published May 1, 2018

About the author

Yael Neeman (Hebrew: יעל נאמן; born 1960), is an Israeli author.

Reviews

[Siv30 · Rating 4 out of 5]

"אני יכולה לזהות אצלי עכשיו טיפונת, לא בדיוק נקמנות ברצון של פזית, אבל כאילו יש איזו בוגדנות בלשבור את הסכם השתיקה סביבה, ואני חושבת עליה ואומרת, כוס אמק, אני אדבר עליך כמה שאני רוצה ואין לך בעלות על הדיבור שלי מה יש? מה, את שולטת גם כשאת מתה?"...

מאז יציאת הספר לאור, פורסמו עליו המון סקירות ומאמרים ואפשר למצוא אותם ברשת, אם לא תחת שם הספר, אזי תחת חיפוש "פזית פיין".

זוהי ביוגרפיה של אחת פזית פיין, מתרגמת ועורכת , ילידת 1947 שנפטרה בשנת 2002 מסרטן. אישה בודדה וערירית שזכתה לחברים קרובים ונאמנים מאנשי החברה והברנז'ה כמו אביגדור פלדמן, עליזה אולמרט, שרה בריטברג-סמל ויונה פישר. במשך עשור, אספה יעל נאמן באמצעות ראיונות ופגישות עם בני משפחה, שכנים וחברים מידע על חייה ועל אישיותה האניגמטית והמסקרנת.

במהלך הספר נחשפת אישיותה שמצד אחד מבריקה, אוהבת אדם ויצירתית ומצד שני מסוכסכת, דואבת ואובדנית עד כדי כך שניסתה להתאבד מספר פעמים ואף היתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטרים. במקביל מציירת נאמן את השפעת השואה על הוריה ועל פזית שהיתה דור שני. על רצונה בפרטיות ובדידות מול הצורך הכמעט חונק שלה בקרבה ומחוייבות טוטלית של חבריה. למרות היותה אדם חכם, אינטלקטואלי ומעניין, מהתיאורים בספר עולה כי היתה אדם מאוד תובעני וסלקטיבי במערכת היחסים שלו עם אנשים אחרים. במקום מסויים אחת המרואיינות אומרת שזו היתה מערכת יחסים מפרה אך לא על בסיס שיוויוני. היא חשפה בפני חבריה את מה שביקשה לחשוף בפניהם ווידאה שהמידע הזה יהיה נחלת בודדים.

התובענות הזו מתבטאת גם בפרפקציוניזם בעבודות התרגום שלה עד כדי כך שהיא מבקשת שיפטרו אותה כי אם היא נתקעת על מילה או מושג מסויים, היא לא מסוגלת להשלים את העריכה של הספר.

במהלך פרקים רבים מתארת נאמן את נסיונות ההתנתקות של פזית משכונת המפדה בחולון, לשם הגיעו ניצולי שואה מפולין וכך גם מהרקע השואתי של משפחתה. רק לאחר מות אימה ולאחר שניסתה להתאבד, התגייסו הרופאים המטפלים משלוותא לסייע לה מול אביה שהסכים ולבסוף רכש לה דירה בתל אביב. אבל כפי שכבר אמרו חכמים ממני אפשר לצאת מהבית אבל אי אפשר להוציא את הבית ממך ואומנם פזית היתה מאושרת תקופה מסויימת בתל אביב אבל האושר הזה לא החזיק מעמד והיא לא מצליחה לקצור את הפירות ולהיות מאושרת.

בגיל 46 התגלה סרטן בגופה. מאותו הרגע היא מתחילה בתהליך של מחיקה עצמית שבו היא מחלקת את ספריה ורכושה, גוזרת את התמונות שלה ומצווה על חבריה שתיקה. באקט נוראי היא גם הורגת את החתולה הביתית שלה מפחד שלא תשרוד לאחר מותה ומאמצת לה חתולה חדשה בשם "חלונה" אותה היא מגדלת על אדן החלון מבלי שתיתן לה להיכנס לבית כך שתהיה ערוכה לחיי רחוב.

באופן מדהים, רוב החברים שלה מקבלים את הצוואה שלה ושותקים. הם מספקים לנאמן את הפרטים שהיא מבקשת אבל לא מעבר לזה. הם אפילו לא יודעים שיש לה חלקת קבר בה נקברה. רובם גם לא יודעים שהם חברים משותפים שלה בשל מדיניות הפרד ומשול שלה.

מדובר במסמך מעניין והתלבטתי אם לתת לו ניקוד של 5 כוכבים. הוא כתוב היטב ויש בו קטעים מרתקים. יחד עם זאת, לא הצלחתי להבין את סוד קסמה של פזית, לא הצלחתי להבין את המשיכה והמחוייבות האדירה של החברים לשיגעונות ולשיגיונות שלה: מהיכן הם נולדים? מה בדיוק היה בה? איזה כריזמה? איזה קסם? לאלה נאמן לא מצליחה לספק הסבר ותשובה. הספר מספק למעשה תשובה ריקה למאפיין באישיותה לרתק אליה אנשים ולגרום להם למחוייבות כזו.

בנוסף, יש בספר גם אלמנטים צהובים ומציצניים. הם לא רבים, אבל הם מספיקים.

[Racheli Zusiman · Rating 4 out of 5]

ספר מיוחד ומעניין מאוד. יעל נאמן התחקתה אחר קורותיה של אישה (אמיתית) בשם פזית, שנפטרה, וניסתה להרכיב את סיפור חייה מתוך ראיונות שערכה עם אנשים שהכירו אותה. המלאכה לא הייתה קלה כי פזית ניסתה למחוק את עצמה ולא להשאיר אחריה דבר. תוך כדי לומדים על החיים בארץ לאחר קום המדינה, על הדור השני לשואה ועל התמודדות עם מחלת נפש. היה לי מעניין לקרוא, ואפילו נדהמתי, עד כמה היא הייתה מוקפת אנשים שהיא הייתה חשובה להם, ושדאגו לה, למרות שלפעמים הקשר המחבר בינם לבינה היה דק וקלוש, ולמרות שהיא לא הייתה אדם קל, בלשון המעטה (כפי שעולה מהספר, לפחות). אני אוהבת את הכתיבה של יעל נאמן, שהיא מדויקת ובהירה, בלי כל מיני נפתולי שפה מיותרים, כמו בספרה הקודם שגם אותו אהבתי - היינו העתיד.

[Elazar · Rating 1 out of 5]

I don't understand why this book was ever written. A collection of anecdotes, not particularly interesting, about a woman who wanted to be forgotten. Why, then, resurrect her against her will?

[Or · Rating 3 out of 5]

מדובר באוסף ציטוטים של אנשים שהמכנה המשותף שלהם הוא היכרותם עם אחת, פזית פיין, אישה עלומה יחסית שמסיבה לא ברורה ריתקה את מחברת הספר על-אף שנתקלה בה רק פעם אחת אצל חברה כשבאה לדבר על ענייני ועד בית. אותה פזית נפטרה בטרם עת, תלוי את מי שואלים, ב-2002.

הסיבה שרציתי לקרוא את הספר היא שמשום מה קסם לי הרעיון של ביוגרפיה של "אדם מן השורה". אנשים יכולים להיות מעניינים אבל מסתבר שסיפור החיים שלהם, גם אם הוא קשה, הוא לא בהכרח מעניין. הספר כולל ציטוטים המובאים באופן כרונולוגי בהתאם לחיה של פזית. לא שיש לי משהו נגד זה, אבל יכול להיות שזו הסיבה שבקריאת חציו הראשון של הספר הרגשתי קצת כאילו נתקעתי באוטובוס עם אנשים שמתעקשים לספר לי את סיפור חייהם ועל כל הצרות שלהם וכל שנותר לי הוא להנהן במבוכה ולקוות שנגיע לתחנה שלי בקרוב כדי שיהיה לי תירוץ להפסיק את זה. אני כמעט תמיד קורא ספרים עד הסוף ובכל זאת אולי זה לא היה נורא כמו התיאור המילולי שהצלחתי לכתוב כדי לתאר את התחושה, אז המשכתי לקרוא. בין השאר, קראתי שפזית עשתה מאמצים למחוק כל זכר של עצמה ואע"פ שהכותבת מודעת לזה ואף מזכירה את ההתלבטות שהיתה לה בקשר לכך, היא החליטה בכל-זאת להמשיך לשאול אנשים על אותה פזית ולהוציא את הספר הזה. לא הצלחתי להבין למה היא עשתה את זה לאישה שלא הכירה באופן אישי ושהביעה את רצונה להשכח. הפרשנות של אחד ממכריה לאיך שבכך שחתכה את עצמה מתוך תמונות היתה נסיון להפוך את עצמה לנוכחת יותר לא כ"כ שכנעה אותי כסיבה מספקת. בכל מקרה, לא הוטל עלי תפקיד הסנגור של פזית כאן ול"תביעתי" ניתן לומר שבכל זאת המשכתי לקרוא. זה פשוט עניין שתהיתי לגביו ולא הצלחתי להגיע לפתרונו.

בערך במחצית הספר התחלתי להתעניין יותר, אולי כי התיאורים הפכו מעט פחות היסטוריים ויותר סבבו סביב האישיות שלה. פזית עבדה בעבודות שונות הקשורות לתרגום ולעריכה ונוצר רושם כי סבלה מפרפקציוניזם. בין השאר הצלחתי להתחבר למתואר בקטע הבא, אולי דוגמה לאחד המקרים הקשים של התכונה הזו, שהוא ציטוט של מכרה של פזית:

הרבה שנים כתבתי למגירה, ויש לי איזה לקט סיפורים קצרים שלא היה לי אומץ לעשות איתם אף פעם שום דבר, אז פזית אמרה: "אני אעזור לך להוציא את זה לאור גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה", במילים האלה היא אמרה. היא לקחה ממני את הקובץ וכשהיא התחילה לעבור על הסיפורים היא נתקעה במילה השנייה או השלישית, אני זוכרת מה היתה המילה, זה היה "אמ..." זאת אומרת ביטוי של היסוס, גמגום כזה. היא אמרה לי: "זה לא עברית, בעברית לא כותבים ככה ולא אומרים ככה, בעברית כשמגמגמים אומרים אה, לא אומרים אמ. כשזה לא אותנטי, אז זה לא עובר, אני נתקעת כבר כאן." ואז היא אמרה: "אני הרי לא אוכל לקרוא את זה, אני לא אצא מזה. אני אעביר את זה לעליזה ציגלר, היא גם תוכל להוציא את הסיפורים לאור אם היא תחליט שזה מתאים."

גם לי קרה לא אחת שניגשתי לדברים כשכולי מלא כוונה אך די מהר נתקעתי על דברים קטנים, יש מי שיאמרו "לא חשובים". אז אולי כשתיאורים בסגנון הזה החלו להופיע בספר הוא הפך להיות מעניין יותר עבורי.

ניכר שיעל נאמן השקיעה לא מעט באיסוף הסיפורים סביב פזית. במהלך הספר היא מתארת דברים שבחרה לעשות במהלך האיסוף ודברים שויתרה עליהם. לא עם הכל הסכמתי, אף שאולי חלק מההחלטות היו נכונות. גם אם רציתי לקבל מידע נוסף, אולי זה לא היה נכון להעביר אותו כי זה היה יכול ליצור רושם מוטעה. אחת הדוגמאות לכך מובאת כאשר המחברת מתארת איך ויתרה על בקשת רשימות של ספרים וסופרים שפזית אהבה:

לא התחקיתי באופן ישיר אחרי הספרים והסופרים שפזית אהבה, לא שאלתי את האנשים שנפגשתי איתם אם הם יודעים וזוכרים מה פזית אהבה. התייחסתי לזה רק אם זה נשר כמו עלה מדבריהם. אני לא אוהבת רשימות של ספרים. יש ברשימתיות שלהן משהו הפוך כל כך מהאופן שבו ספרים נצברים ונספגים וממשיכים לנזול ולהשתרשר זה מזה ומהחיים עצמם בחיי קריאה של אדם.

אמנם כל הסיפורים על משפחתה וילדותה של פזית פחות קסמו לי, אך לצערי הם הכרחיים בספר שכזה וגם ביניהם היו מדי פעם דברים שמצאו חן בעיני. לכן חשבתי על דירוג של 3.5 ורציתי לשפוט לחיוב ולתת 4, אבל אז הופיע ה-tooltip עם הטקסט "really liked it" ופשוט לא יכלתי לבחור ב-4 כאשר חצי מהספר לא משך אותי במיוחד. לא משך, בערך כמו כל הסיפור הזה שלי בפסקה הזו על דירוגים שחשבתי לתת ולא נתתי.

[Maya Gu · Rating 4 out of 5]

הספר הזה הוא מסוג הספרים שלא חשבתי שיעניינו אותי וסיימתי לקרוא בלילה אחד. לא לחלוטין מצדיק את ההייפ המטורף שהיה ויש סביבו, אבל עדיין מרתק.

[Shayuna · Rating 4 out of 5]

המתח הזה בין כתיבה לאי-כתיבה נוכח גם ברגעים בהם הכתיבה לא נוכחת. ברגע שבו אנחנו מתפתים לערו�� את המציאות, להרים פירור עוגה שנפל על הרצפה, אטב שנפל מהסלסלה לאחר שקיפלנו את הכביסה והחזרנו את המתקן המתקפל למקומו מאחורי הדלת בחדר הקטן. זו כתיבה לא מודעת אוטומטית. והיא מתרחשת בכל מקרה, בין אם תרים את הפרור או לא תרים אותו, ברגע שנעשית מודע לו. ובאופן הזה יעל נאמן כתבה את פזית, כנגד כל הציוויים המוסריים, כנגד רצונה של פזית להשאר עלומה, עמומה, היא העמידה אותה על אדן חלון שפונה אל האור. אבל יש הרבה חסד במעשה ה-'לא מוסרי' הזה, מכיוון שהיא קיימה את צוואתה של פזית שרצתה, גם בחייה וגם במותה, להימלט מהרגע האחד, מהפרשנות האחת, מהקול האחד שגובר על כל הקולות ומוליך אותנו בחיים הללו בדרך מזדיינת אחת. היא ביקשה לשבור את הדמות הזו לריבוא דמויות שכל אחת מהן היא פזית ולא פזית, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה וגם חלק ממארג כולל אחד. פזית הייתה כל מה שנכתב עליה, וגם ההפך מכל מה שנכתב עליה. כל מה שסופר עליה נכון בעמוד 20, ושקר מוחלט עשרים עמודים לאחר מכן, וכל מה שסיפרו האנשים היה אמת לאמיתה. השניות הזו המתקיימת באדם אחד איננה נזקפת רק לזכותו או חובתו של אותו אדם, אלא היא גם עדות לספרות גדולה, בין אם הסופר מספר את החיים או חי אותם. הצורך שלנו לשמור על קוהרנטיות, פשוט כדי לשרוד את היום יום, היא עדות לבינוניות שלנו, לחוסר היכולת שלנו לברוא את המשחק, להמציא לו כללים חדשים. ספר כמו זה שכתבה יעל נאמן צריך ללמד אותנו להתייחס אל עצמנו בכבוד, ואל החיים כמשחק, כי אחרת אולי נשרוד, אבל לא נחיה.

[Michal Lorraine · Rating 5 out of 5]

After living in Israel for 25 years, I’m starting to read and listen to Hebrew books thanks to Israel digital library.

I found this book to be a meaningful and an insightful tribute. It’s not just about one woman’s story but also about the people whose lives intersected with hers. Through her experiences, the book sheds light on the history of Israel, the struggles of Holocaust survivors, mental health issues, and the challenges faced by their children. It offers a perspective on coping mechanisms, resilience, and the tension between wanting to be forgotten and the deep desire to live. This book helped me understand these themes on a deeper level and put a lot into perspective. Highly recommend and appreciate this book.
I would have like to have met and gotten to know Phiza.

[Shahar · Rating 4 out of 5]

4.4 i dont watch doco and i usually avoid stories based on real life events , so this book is way out of my comfort zone and defiantly not my cup of tea. I could put it down ( well , the earphones as i listened to it). Its something else and its amazing.
To take a persons life ( putting aside that person wanting to disappear from the pages of history ) and to spin from it life of so many people that it becomes a tale of life and that of a single person.

[Sharon Levy · Rating 3 out of 5]

"והייתי מגואלת באשמה בגלל ההסתרה והמידור שפזית ניסתה לעשות בחייה ובמותה. לכן תרמה את גופה, ובגלל זה ציוותה שלא יעשו לה הלוויה ושלא ידברו עליה, כמו שבחייה נפגשה עם האנשים אחד-אחד ולא סיפרה להם על מפגשיה עם האחרים. והנה אני הולכת מאחד לשני לשאול עליה, וגם אם חלקם נענים ברצון ואפילו בשמחה כדי שכן יהיה משהו ממנה, עדיין אני מרגישה כמו רגל גסה שנכנסת לחיים של פזית..."

[Ayala Sela · Rating 4 out of 5]

עוד בשלב הקנייה התלבטתי אם הספר הזה מהווה חדירה בוטה לפרטיות של מי שרצתה להעלם. לאורך כל הספר גם יעל נאמן מתחבטת בזה, גם רבים מהאנשים שראיינה, ואני חייבת להגיד שאני עדיין לא בטוחה.
ובכל זאת, מלא חמלה ועניין וכתוב נפלא.

[Beti · Rating 4 out of 5]

Biografia, która miała nigdy nie powstać o kobiecie, która postanowiła wymazać swoje istnienie. Ze zdjęć, notatek, książek. Ale nie wymazała się ze wspomnień przyjaciół, sąsiadów, znajomych, rodziny. To z ich opowieści autorka utkała opowieść o Pazit

[Sasha Tagger · Rating 1 out of 5]

מאד התאמצתי לקרוא כי המליצו לי על הספר, אבל לא מצאתי בו כלום ואחרי כ-50 עמודים פשוט לא הייתי מסוגל להמשיך לקרוא

[Gady Munz · Rating 5 out of 5]

Wonderful

[Shimi Azar · Rating 2 out of 5]

הפסקתי לקרוא אחרי 50 עמודים. לא ברור מה בסיפור, רק אוסף עדויות רנדומליות...

[Noamsnotonfire · Rating 3 out of 5]

ספר יפה אבל קצת קשה לקרוא אותו עם המחשבה שהאישה שעליה הוא נכתב לא תרצה שאקרא אותו

[Pati Pe]

zatoka surferów

[Ivan Radyk · Rating 5 out of 5]

Pięknie przejmująca.

[K_rho · Rating 5 out of 5]

Cinq histoires s'entremêlent dans ce magnifique récit à voix multiples : celle de Pazith, personnage énigmatique dont les narrateurs partagent tour à tour les souvenirs ; celle de la narratrice et de son rapport à l'écriture; celle d'Israël par ses habitants, ses rues, et ses guerres en toile de fond; celle du traumatisme de la Shoah, de l'après, de ce qui reste de vie à ceux qui restent et à leurs enfants ; et, enfin, celle de la littérature, en hébreux surtout, et son rapport à l'oubli, à la mémoire et à la mort.

Une œuvre singulière et magnifique.