What do you think?
Rate this book
התגנבות יחידים
חבורת טירונים בבה"ד 4, באמצע שנות החמישים, הם גיבורי ספרו הרביעי של יהושע קנז. חייהם של צעירים אלה, בני שכבות ועדות שונות, במסגרת הצבאית, המחמירה והלוחצת, ומחוצה לה מצטרפים לרומן רחב יריעה, דרמטי והומוריסטי כאחד, המצייר ביד-אמן אנשים בראשית חייהם ומדינה בראשית עיצובה.
- GenresIsraelMiddle East
597 pages, Hardcover
First published January 1, 1986
7 people are currently reading
204 people want to read
About the author
Yehoshua Kenaz
20 books15 followersYehoshua Kenaz (Hebrew: יהושע קנז, born Yehoshua Glass) was one of Israel's leading novelists. Kenaz studied Philosophy and Romance Languages at the Hebrew University, and French literature at the Sorbonne. A translator of French classics into Hebrew, he has worked on the editorial staff of the Ha'aretz newspaper. Kenaz, currently living in Tel Aviv, was awarded the 1995 Bialik Prize.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 12 of 12 reviews
January 20, 2025
An extraordinary piece of literature, immersing readers in the intricacies of Israeli life through the lens of young recruits at the Tzrifin military base. These recruits, all grappling with medical issues that prevent them from being frontline fighters, navigate their own less-than-macho identities. The novel unveils the multifaceted characters and their struggles, shedding light on the cultural and ideological divisions that defined the era. Kenaz’s keen observation and sharp wit illuminate the nuanced dynamics between these individuals, providing an insightful glimpse into the societal fabric of Israel in the 1950s.
The endearing "Milkman" figure, who brings milk from home, becomes the focal point of light-hearted banter and practical jokes among his peers. Almost every soldier gets a hilarious nickname based on grotesque character traits or absurd actions they're involved in. The humor in these interactions offers a delightful counterbalance to the weighty themes explored throughout the novel, showcasing Kenaz's ability to blend levity with serious undertones. Additionally, the recruits' first love affairs and sexual experiences are seamlessly integrated into the story, adding layers of complexity and vulnerability to their characters.
אין כאן הרבה חדש, ספרי טירונות נכתבו ויכתבו בכל העולם וודאי בישראל (זהו ספר הטירונים השלישי שלי החודש - מה חייל מבקש הישראלי ו School at the Frontier ההונגרי). הכתיבה כאן היא העיקר. ספר שעל אף אורכו אינו מיגע. הדמויות, המחשבות, התיאורים והתהיות עדיין רלוונטיים היום. הייתה חסרה לי דרמה מקשרת, תעלומה או קונפליקט ברור, אף על פי שהטירונות עצמה היא גילומם של כל אלה. כמו כן, הטירונים משתתפים במעט מאוד פעילויות צבאיות. הצבא כאן כל כך לא דומיננטי שבמידה שווה הספר היה יכול להיות על מחנה גדנ"ע או פנימיה צבאית, וגם זאת אולי לא מגרעה אלא אמירה לגבי הציפיות מהטירונים בעלי הכושר הלקוי. עם זאת אני ממליץ בחום על הספר.
The endearing "Milkman" figure, who brings milk from home, becomes the focal point of light-hearted banter and practical jokes among his peers. Almost every soldier gets a hilarious nickname based on grotesque character traits or absurd actions they're involved in. The humor in these interactions offers a delightful counterbalance to the weighty themes explored throughout the novel, showcasing Kenaz's ability to blend levity with serious undertones. Additionally, the recruits' first love affairs and sexual experiences are seamlessly integrated into the story, adding layers of complexity and vulnerability to their characters.
אין כאן הרבה חדש, ספרי טירונות נכתבו ויכתבו בכל העולם וודאי בישראל (זהו ספר הטירונים השלישי שלי החודש - מה חייל מבקש הישראלי ו School at the Frontier ההונגרי). הכתיבה כאן היא העיקר. ספר שעל אף אורכו אינו מיגע. הדמויות, המחשבות, התיאורים והתהיות עדיין רלוונטיים היום. הייתה חסרה לי דרמה מקשרת, תעלומה או קונפליקט ברור, אף על פי שהטירונות עצמה היא גילומם של כל אלה. כמו כן, הטירונים משתתפים במעט מאוד פעילויות צבאיות. הצבא כאן כל כך לא דומיננטי שבמידה שווה הספר היה יכול להיות על מחנה גדנ"ע או פנימיה צבאית, וגם זאת אולי לא מגרעה אלא אמירה לגבי הציפיות מהטירונים בעלי הכושר הלקוי. עם זאת אני ממליץ בחום על הספר.
June 11, 2023
"התגנבות יחידים" ממוקם בדרך כלל בצמרת רשימות הספרים המומלצים מאת סופרים ישראלים. למרות שאספתי שני עותקים שלו ברחוב (אחד במצב כחדש), מפאת אורכו (כ- 650 עמודים) ונושאו (טירונות), המתין כמה שנים על המדף עד שהתחשק לי לקרוא בו.
הספר יצא לאור בסוף שנות השמונים, תקופת הבשלת ההתפקחות של החברה הישראלית - האינתיפאדה הראשונה והתמשכות השהייה בדרום לבנון – אך ההתייחסות ל"ערבים" בספר אינה קיימת למעשה (מחוץ לקלישאות הרגילות). קנז מבכר לעסוק בעניינים פנימיים לחברה היהודית, בעיקר בקו השבר העדתי – אשכנזים/מזרחיים, עולים/וותיקים, אליטות/שכבות-נמוכות, שבשנים אלו החל לצוף אל פני השטח הספרותיים, אך הוא עושה זאת תוך מיקום עלילת הספר כשלושים שנה קודם לכן בראשית המדינה בשנות החמישים, מה שמאפשר לו לכאורה לנתק את הסיפור מהקשרים פוליטיים קונקרטיים (הפנתרים, הקמת ש"ס, תחילת עלייתו של הזמר המזרחי וכו'...) ולנסח את הפולמוסים שהתנהלו בשנות השמונים (ובגלגולים מורכבים ועזים יותר שלהם ממשיכים ללוות אותנו עד עצם היום הזה) בקולותיהם של דוברים "אותנטיים" לכאורה. בנוסף הוא מלביש על השלד הזה גם נושאים אחרים בצורה מרומזת, כמו למשל הומוארוטיות, סוגיית ההתמודדות עם השכול ומעל כולם את סוגיית השתלבותו של היחיד בכור ההיתוך הישראלי. מי שירצה להעמיק ימצא באינטרנט ניתוחים למכביר של הרומן.
על השלד החברתי רוקם יהושוע קנז רקמה צפופה ודחוסה של אבחנות פסיכולוגיות דקות מנוסחות בכתיבה ספרותית מוקפדת ועשירה. הוא חודר למעמקי תודעת גיבוריו (אין זה פלא, כי הוא בוראם, וכי הם מעט סטריאוטיפיים וחלקם נגועים בהיקסמות "מזרחית") אך הוא אכן מפליא בתיאוריו הסמיכים של אירועים בנאליים בגוני גוניים מדויקים. במיוחד הוא מצטיין בתיאור חוויית הטירונות וגם סצנת החיזור במסיבה בחופשה מרשימה ביותר. הזמן כאילו מאט כדי לאפשר לנו לטבול בכל רסיס של מודעות לחוויה.
במבחן הזמן, העיסוק בחברתי עמד באופן חלקי. הוא מעניין בקונטקסט היסטורי (ומעט פחות בהקשר הסיפורי), כתחנה בכתיבה החברתית הישראלית ובאופן בו נתפסו הבעיות בעת הכתיבה. הכתיבה הספרותית והדחיסות הפסיכולוגית לעומת זאת מרשימה גם כיום. למרות שאת הטירונות שלי עשיתי בסוף שנות השמונים, והיא הייתה מעט שונה מן הטירונות בשנות החמישים, הרי שכתיבתו של קנז ממש זרקה אותי לחוויות מלפני יותר משלושים שנה והציפה בי תחושות וזיכרונות מהממים לעיתים. הוא פשוט כותב למופת ומצליח להציף למודעות תחושות של זרות באופן מופתי. בנוסף הוא שולט היטב בהצגת גלגולי הזרות הזאת בכל שלב של הטירונות עם התגבשותה של המחלקה ועם הקונפליקטים המתפרצים.
באופן כללי, הסיפור מרשים, גם אם צפוי קצת מראש, אבל בזכות הכתיבה המדהימה הספר מומלץ וראוי, לדעתי, למעמד הקלאסי לו זכה.
הספר יצא לאור בסוף שנות השמונים, תקופת הבשלת ההתפקחות של החברה הישראלית - האינתיפאדה הראשונה והתמשכות השהייה בדרום לבנון – אך ההתייחסות ל"ערבים" בספר אינה קיימת למעשה (מחוץ לקלישאות הרגילות). קנז מבכר לעסוק בעניינים פנימיים לחברה היהודית, בעיקר בקו השבר העדתי – אשכנזים/מזרחיים, עולים/וותיקים, אליטות/שכבות-נמוכות, שבשנים אלו החל לצוף אל פני השטח הספרותיים, אך הוא עושה זאת תוך מיקום עלילת הספר כשלושים שנה קודם לכן בראשית המדינה בשנות החמישים, מה שמאפשר לו לכאורה לנתק את הסיפור מהקשרים פוליטיים קונקרטיים (הפנתרים, הקמת ש"ס, תחילת עלייתו של הזמר המזרחי וכו'...) ולנסח את הפולמוסים שהתנהלו בשנות השמונים (ובגלגולים מורכבים ועזים יותר שלהם ממשיכים ללוות אותנו עד עצם היום הזה) בקולותיהם של דוברים "אותנטיים" לכאורה. בנוסף הוא מלביש על השלד הזה גם נושאים אחרים בצורה מרומזת, כמו למשל הומוארוטיות, סוגיית ההתמודדות עם השכול ומעל כולם את סוגיית השתלבותו של היחיד בכור ההיתוך הישראלי. מי שירצה להעמיק ימצא באינטרנט ניתוחים למכביר של הרומן.
על השלד החברתי רוקם יהושוע קנז רקמה צפופה ודחוסה של אבחנות פסיכולוגיות דקות מנוסחות בכתיבה ספרותית מוקפדת ועשירה. הוא חודר למעמקי תודעת גיבוריו (אין זה פלא, כי הוא בוראם, וכי הם מעט סטריאוטיפיים וחלקם נגועים בהיקסמות "מזרחית") אך הוא אכן מפליא בתיאוריו הסמיכים של אירועים בנאליים בגוני גוניים מדויקים. במיוחד הוא מצטיין בתיאור חוויית הטירונות וגם סצנת החיזור במסיבה בחופשה מרשימה ביותר. הזמן כאילו מאט כדי לאפשר לנו לטבול בכל רסיס של מודעות לחוויה.
במבחן הזמן, העיסוק בחברתי עמד באופן חלקי. הוא מעניין בקונטקסט היסטורי (ומעט פחות בהקשר הסיפורי), כתחנה בכתיבה החברתית הישראלית ובאופן בו נתפסו הבעיות בעת הכתיבה. הכתיבה הספרותית והדחיסות הפסיכולוגית לעומת זאת מרשימה גם כיום. למרות שאת הטירונות שלי עשיתי בסוף שנות השמונים, והיא הייתה מעט שונה מן הטירונות בשנות החמישים, הרי שכתיבתו של קנז ממש זרקה אותי לחוויות מלפני יותר משלושים שנה והציפה בי תחושות וזיכרונות מהממים לעיתים. הוא פשוט כותב למופת ומצליח להציף למודעות תחושות של זרות באופן מופתי. בנוסף הוא שולט היטב בהצגת גלגולי הזרות הזאת בכל שלב של הטירונות עם התגבשותה של המחלקה ועם הקונפליקטים המתפרצים.
באופן כללי, הסיפור מרשים, גם אם צפוי קצת מראש, אבל בזכות הכתיבה המדהימה הספר מומלץ וראוי, לדעתי, למעמד הקלאסי לו זכה.
November 9, 2017
התגנבות יחידים, הוא סיפורה של חבורת טירונים בפלוגת כושר מוגבל בבה"ד 4 בשנות ה- 50. הרכבה האנושי של חברי הקבוצה הוא מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית, חתך מייצג של החברה בראשית המדינה על מרכיביה השונים: ותיקים ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים, תושבי העיר, הקיבוץ והמעברה. פרברי העוני והשכונות המבוססות.
השהייה המשותפת בטירונות, מהווה כור היתוך והלחצים מעלים לפני השטח את המתחים והמאבקים הסמויים בין הקבוצות השונות.
החלקים של הספר נמסרים מדמותו של מלאבס, יליד פתח תקווה אולם נראה כי המספר אינו חווה את האירועים אלא מתאר אותם מעמדה של עד המתעד את המציאות.
במהלך הספר בוחן קנז באמצעות הדינמיקה הקבוצתית ובאמצעות סיפורן האישי של הדמויות, סטראוטיפים ותפיסות חברתיות שונות בהיבטים פוליטיים וחברתיים:
מיתוס הצבר הישראלי נבחן באמצעות דמותו של אלון הקיבוצניק מן העמק. אלון, נחשב למלח הארץ. כל חזותו הגופנית בריאה ואינה מרמזת על נסיבות שיבוצו בבה"ד 4 במחלקת לקויי כושר. הוא חובב ארכיאולוגיה, היסטוריה ארץ ישראלית וכולו אומר אידיאלים, מוסריות וציונות, בתחילה דמותו משמשת מודל נערץ של חבריו. אולם, עם התקדמות הסיפור, קנז חושף את הצביעות והרמייה שבדמות זו: אלון נחשף בהדרגה כדמות חלשה, חולה וחלולה. קריקטורה של צבר שסופו הטראגי רק מעצים את חולשתו.
מאידך, הרומן מסתיים כאשר אחד הטירונים, בחור שכל חזותו החיצונית אומרת חולניות ושוליות, עולה חדש מרומניה המכונה בכינוי אפס־אפס, מתבשר כי אשתו ילדה בן.
מערכות היחסים בין ילידי הארץ לעולים ובין מזרחים לאשכנזים תופסות נפח נכבד מהסיפור. ברובד הראשוני, קנז בונה את המתח בין הקבוצות ע"י אפיון שמי שלהם. הצברים נקראים בשמות פרטיים ובכינויים: אלון, מיקי, יוסי, קיפוד. העולים החדשים נקראים בכינוי גנאי (אפס־אפס), בשמם ובמוצאם (אלברט הבולגרי), או בשם משפחתם, מילר. המזרחיים נקראים בשמות פרטיים או שמות משפחה המעידים על מוצאם: פרץ־ סעיף ־עצבים, בן־חמו (או רחמים).
ברובד העמוק יותר, קנז יוצר את ההפרדה באמצעות שאיפותיהם של חברי הקבוצות השונות כאשר אלון, הוא המייצג של קבוצת הצברים, בעל שאיפות צבאיות אותן קנז ינפץ וישים ללעג. לעומתו, האחרים חסרי כל שאיפות צבאיות. הם רק רוצים לסיים את הטירונות ולחזור הביתה לחופשה:
מילר מתואר כפליט שעלה לארץ. הוא חולה באפילפסיה ועתיד לחלוף מן העולם בלי שאף ישימו לב למותו.
גם אפס־אפס, מתואר כטיפוס חולני מבוגר ואף נשוי. כאמור, בסוף הטירונות יודיעו לו על הולדת בנו, והוא יבכה מרוב שמחה על כי "משהו טוב" יוצא ממנו, צבר, "שיגדל כמו הסברס, לא כמו המסכנים".
במהלך כל הספר הדמויות מהקבוצות השונות חוות השפלות, לעג וכישלונות. יחד עם זאת קנז מגדיש את שאתם וחלקם של המזרחיים בוויה דה לה רוזה הזו.
באחד מהמאמרים שקראתי על הספר (המוטיבים שבספר והתכנים שלו נותחו עד דוק), טוען לאור כי קנז מעצב את דמותו של המזרחי כדמותו של "האחר" המתמודד עם עוולות ועם קונפליקטים מסובכים בכדי להעביר את עמדתו של הסופר לקורא. במילים אחרות, לאור טוען כי למרות סלחנותו של קנז כלפי המעוולים, הוא בוחר עבור המזרחיים את הויכוחים והמלחמות ושם בפיהם טיעונים משכנעים. במילים של לאור " ויכוחים הם מקומות טובים למספרים לכפות את דעתם, בדיוק כמו תקשורת הקובעת תחומים לוויכוח דווקא באמצעות עימותים." אישית אני לא חושבת שמדובר כאן באקט חינוכי של הסופר. אני חושבת שקנז מעביר את עמדתו של "האחר" . הוא שובר את המראה בכוונת מכוון כי הוא מבין שהמראה שעל הקיר תמיד מחזירה את התשובה שהשואל מבקש לשמוע.
לאורך הספר קנז מציף סטראוטיפ המזרחי האלים, הבור והנחשל, אבל ׳גבר־גבר' במיטה. במאמר "הבונקר בתאטרון: אתר התנגשות בין צורות שונות של גבריות ישראלית" נטען כי התייחסות זו מבטאת מאבק בין האשכנזי למזרחי על השליטה בשדה המיניות. האשכנזים רואים בגבריות המזרחית גבריות קשוחה, מאיימת, נועזת, מתגרה, מרדנית, מתפרצת, בלתי צפויה, מסוכנת וחסרת עכבות, ואילו הגבריות האשכנזית מאופיינת בפחדנות, בהססנות, בקונפורמיזם, בצייתנות ובחולשה. בסוף הספר, עם סיום הטירונות, מגיע העימות בחזית זו לשיאו בעת הביקור בבית הזונות: המזרחים מצליחים להגשים את עצמם בעוד "קיפוד" האשכנזי בורח מהמערכה כשחרדת הביצוע תוקפת אותו.
קצרה היריעה מלהכיל את כל הנושאים החברתיים והפוליטיים המיוצגים לאורך הספר. אני חושבת שחסרונו היחיד של הספר היא העובדה שקראתי אותו כמו מסמך סוציולוגי אנתרופולוגי מרתק ולא הצלחתי לפתח אמפטיה לדמות כזו או אחרת. בשל מבנה הספר, והקולות המתחלפים נשארתי בחלק מהמקרים וחצי תאוותי בידי כמו במקרה של הסיפור של אבנר שהיה בעיניי מעניין אפילו יותר מהסיפור של אלון. למרות שהסיפור של אלון היה השלם ביותר מכל הסיפורים של הדמויות השונות, הוא לא יוצר אמפטיה לדמות. הסיפור של אלון מלאכותי מידי. בסיפור של אבנר הדמות אינה הופכת נלעגת וגרוטסקית אף על פי שיש מימד מגוחך במרדף שלו אחרי זיוה.
אהבתי את הספר. הוא אחד הטובים שקראתי אף על חסרונותיו שניכרים באורכו ובקושי ליצור אמפטיה לדמויות.
השהייה המשותפת בטירונות, מהווה כור היתוך והלחצים מעלים לפני השטח את המתחים והמאבקים הסמויים בין הקבוצות השונות.
החלקים של הספר נמסרים מדמותו של מלאבס, יליד פתח תקווה אולם נראה כי המספר אינו חווה את האירועים אלא מתאר אותם מעמדה של עד המתעד את המציאות.
במהלך הספר בוחן קנז באמצעות הדינמיקה הקבוצתית ובאמצעות סיפורן האישי של הדמויות, סטראוטיפים ותפיסות חברתיות שונות בהיבטים פוליטיים וחברתיים:
מיתוס הצבר הישראלי נבחן באמצעות דמותו של אלון הקיבוצניק מן העמק. אלון, נחשב למלח הארץ. כל חזותו הגופנית בריאה ואינה מרמזת על נסיבות שיבוצו בבה"ד 4 במחלקת לקויי כושר. הוא חובב ארכיאולוגיה, היסטוריה ארץ ישראלית וכולו אומר אידיאלים, מוסריות וציונות, בתחילה דמותו משמשת מודל נערץ של חבריו. אולם, עם התקדמות הסיפור, קנז חושף את הצביעות והרמייה שבדמות זו: אלון נחשף בהדרגה כדמות חלשה, חולה וחלולה. קריקטורה של צבר שסופו הטראגי רק מעצים את חולשתו.
מאידך, הרומן מסתיים כאשר אחד הטירונים, בחור שכל חזותו החיצונית אומרת חולניות ושוליות, עולה חדש מרומניה המכונה בכינוי אפס־אפס, מתבשר כי אשתו ילדה בן.
מערכות היחסים בין ילידי הארץ לעולים ובין מזרחים לאשכנזים תופסות נפח נכבד מהסיפור. ברובד הראשוני, קנז בונה את המתח בין הקבוצות ע"י אפיון שמי שלהם. הצברים נקראים בשמות פרטיים ובכינויים: אלון, מיקי, יוסי, קיפוד. העולים החדשים נקראים בכינוי גנאי (אפס־אפס), בשמם ובמוצאם (אלברט הבולגרי), או בשם משפחתם, מילר. המזרחיים נקראים בשמות פרטיים או שמות משפחה המעידים על מוצאם: פרץ־ סעיף ־עצבים, בן־חמו (או רחמים).
ברובד העמוק יותר, קנז יוצר את ההפרדה באמצעות שאיפותיהם של חברי הקבוצות השונות כאשר אלון, הוא המייצג של קבוצת הצברים, בעל שאיפות צבאיות אותן קנז ינפץ וישים ללעג. לעומתו, האחרים חסרי כל שאיפות צבאיות. הם רק רוצים לסיים את הטירונות ולחזור הביתה לחופשה:
מילר מתואר כפליט שעלה לארץ. הוא חולה באפילפסיה ועתיד לחלוף מן העולם בלי שאף ישימו לב למותו.
גם אפס־אפס, מתואר כטיפוס חולני מבוגר ואף נשוי. כאמור, בסוף הטירונות יודיעו לו על הולדת בנו, והוא יבכה מרוב שמחה על כי "משהו טוב" יוצא ממנו, צבר, "שיגדל כמו הסברס, לא כמו המסכנים".
במהלך כל הספר הדמויות מהקבוצות השונות חוות השפלות, לעג וכישלונות. יחד עם זאת קנז מגדיש את שאתם וחלקם של המזרחיים בוויה דה לה רוזה הזו.
באחד מהמאמרים שקראתי על הספר (המוטיבים שבספר והתכנים שלו נותחו עד דוק), טוען לאור כי קנז מעצב את דמותו של המזרחי כדמותו של "האחר" המתמודד עם עוולות ועם קונפליקטים מסובכים בכדי להעביר את עמדתו של הסופר לקורא. במילים אחרות, לאור טוען כי למרות סלחנותו של קנז כלפי המעוולים, הוא בוחר עבור המזרחיים את הויכוחים והמלחמות ושם בפיהם טיעונים משכנעים. במילים של לאור " ויכוחים הם מקומות טובים למספרים לכפות את דעתם, בדיוק כמו תקשורת הקובעת תחומים לוויכוח דווקא באמצעות עימותים." אישית אני לא חושבת שמדובר כאן באקט חינוכי של הסופר. אני חושבת שקנז מעביר את עמדתו של "האחר" . הוא שובר את המראה בכוונת מכוון כי הוא מבין שהמראה שעל הקיר תמיד מחזירה את התשובה שהשואל מבקש לשמוע.
לאורך הספר קנז מציף סטראוטיפ המזרחי האלים, הבור והנחשל, אבל ׳גבר־גבר' במיטה. במאמר "הבונקר בתאטרון: אתר התנגשות בין צורות שונות של גבריות ישראלית" נטען כי התייחסות זו מבטאת מאבק בין האשכנזי למזרחי על השליטה בשדה המיניות. האשכנזים רואים בגבריות המזרחית גבריות קשוחה, מאיימת, נועזת, מתגרה, מרדנית, מתפרצת, בלתי צפויה, מסוכנת וחסרת עכבות, ואילו הגבריות האשכנזית מאופיינת בפחדנות, בהססנות, בקונפורמיזם, בצייתנות ובחולשה. בסוף הספר, עם סיום הטירונות, מגיע העימות בחזית זו לשיאו בעת הביקור בבית הזונות: המזרחים מצליחים להגשים את עצמם בעוד "קיפוד" האשכנזי בורח מהמערכה כשחרדת הביצוע תוקפת אותו.
קצרה היריעה מלהכיל את כל הנושאים החברתיים והפוליטיים המיוצגים לאורך הספר. אני חושבת שחסרונו היחיד של הספר היא העובדה שקראתי אותו כמו מסמך סוציולוגי אנתרופולוגי מרתק ולא הצלחתי לפתח אמפטיה לדמות כזו או אחרת. בשל מבנה הספר, והקולות המתחלפים נשארתי בחלק מהמקרים וחצי תאוותי בידי כמו במקרה של הסיפור של אבנר שהיה בעיניי מעניין אפילו יותר מהסיפור של אלון. למרות שהסיפור של אלון היה השלם ביותר מכל הסיפורים של הדמויות השונות, הוא לא יוצר אמפטיה לדמות. הסיפור של אלון מלאכותי מידי. בסיפור של אבנר הדמות אינה הופכת נלעגת וגרוטסקית אף על פי שיש מימד מגוחך במרדף שלו אחרי זיוה.
אהבתי את הספר. הוא אחד הטובים שקראתי אף על חסרונותיו שניכרים באורכו ובקושי ליצור אמפטיה לדמויות.
August 5, 2023
In an army camp in central Israel, in the mid 1950’s
A group of new recruit soldiers start basic training for soldiers with health issues.
As they form into soldiers, the reader is exposed to a micro cosmos of the Jewish Israeli society in the newly born state:
Ashkenazi’s VS Spharadic
Religious VS secular
New Immigrants VS Sabras
City People VS Kibbutzniks
Combat soldiers VS non combat soldiers
and more.
While the book did touch interesting points, I found it long and pointless.
Long descriptions of states of mind and points of view that did not really shed any light on the situation or give any real insights.
While I did not experience that era, I had a feeling that the author (who did grow up at that time) was projecting the 1970-80’s atmosphere onto that era (or, more likely, not much had changed)
A group of new recruit soldiers start basic training for soldiers with health issues.
As they form into soldiers, the reader is exposed to a micro cosmos of the Jewish Israeli society in the newly born state:
Ashkenazi’s VS Spharadic
Religious VS secular
New Immigrants VS Sabras
City People VS Kibbutzniks
Combat soldiers VS non combat soldiers
and more.
While the book did touch interesting points, I found it long and pointless.
Long descriptions of states of mind and points of view that did not really shed any light on the situation or give any real insights.
While I did not experience that era, I had a feeling that the author (who did grow up at that time) was projecting the 1970-80’s atmosphere onto that era (or, more likely, not much had changed)
November 16, 2018
Recensione originale: https://sonnenbarke.wordpress.com/201...
Non ne possono più dal ridere nel vedere come siamo terrorizzati. Giocano con noi come se fossero Dio.
Non conoscevo Yehoshua Kenaz, ma la quarta di copertina mi informa che è uno dei maggiori scrittori israeliani e che questo è il suo capolavoro. Sicuramente è un ottimo libro e l'autore mi ha incuriosito tanto da voler leggere altro di suo, ma non mi ha tuttavia convinto al cento percento.
L'autore segue un gruppo di ragazzi nel loro addestramento militare di base. Siamo a metà degli anni Cinquanta, lo Stato di Israele è appena nato. I ragazzi protagonisti del romanzo sono affetti da problemi di salute lievi o meno lievi. Troviamo per esempio un giovane con un soffio al cuore, ma anche un ragazzo affetto da epilessia. Questi problemi di salute non impediscono però ai ragazzi di essere addestrati come se fossero delle reclute sane, benché in seguito saranno probabilmente destinati a lavori di ufficio o poco più. La storia dei ragazzi della base di addestramento 4 si intreccia inestricabilmente con quella dello Stato di Israele, che però rimane sullo sfondo. Non è un libro di storia e non veniamo a sapere molto di ciò che sta accadendo in quegli anni in Israele, ma anche solo il fatto di incontrarci con ragazzi delle più varie estrazioni sociali ci fa intuire alcune cose, che però dovremo approfondire autonomamente.
La storia è raccontata per tutta la prima parte in prima persona da una delle reclute, di cui scopriremo il nome solo alla fine della prima parte. È lui che narra ciò che vede con i propri occhi, ma ha un modo di raccontare che nasconde dietro di sé un narratore onnisciente. La parte successiva segue i giovani in licenza e poi tutto si fa un po' confuso, perché torniamo nelle altre due parti a sentir parlare il primo narratore, per poi ripassare al narratore onnisciente della seconda parte, per poi seguire alcuni dei ragazzi più da vicino nelle proprie vicende, e a volte questi cambi di prospettiva avvengono anche all'interno di uno stesso paragrafo. Per non parlare del fatto che a volte il passato in cui è narrato il libro diventa tempo verbale presente rendendo il tutto un po' confuso. Perlomento, per me è stato difficile seguire questi salti di prospettiva e a volte ho dovuto rileggere per capire di chi o di cosa si stesse parlando. Dunque la prima parte, narrativamente parlando, è più semplice delle altre.
I protagonisti di questo lungo racconto corale sono il narratore, che mi sembra né carne né pesce, nel senso che è un ragazzo che pare voler restare in ombra, non a causa di una scarsa ambizione o scarsa volontà di essere messo in primo piano, quanto per una sorta di codardia che, andando avanti, lo rende a volte odioso. Abbiamo poi un ragazzo che vive in un kibbutz, ma anche un emigrato dalla Germania, ragazzi benestanti di Gerusalemme, ragazzi poveri, un calciatore professionista, un musicista e un appassionato di musica classica, arabi della diaspora. Insomma, i ragazzi della compagnia e protagonisti del libro rappresentano le varie sfaccettature della popolazione israeliana dell'epoca, e questo rende il libro molto interessante.
Ho tuttavia avuto delle difficoltà che avrebbero potuto essere risolte aggiungendo delle brevissime note, e neanche tante, senza dunque necessità di appesantire il romanzo. Naturalmente le note avrebbero dovuto essere aggiunte dalla casa editrice italiana e non certo dall'autore, dato che il pubblico israeliano aveva sicuramente ben chiari i riferimenti. Ad esempio, perché il narratore dice che lo chiamano con un nome odioso? Ha un significato particolare in ebraico? Oppure, perché si parla spesso di "sabra"? Sono dovuta andare io a cercare il significato di questa parola, che si riferisce agli israeliani nati in Israele, in contrapposizione a quelli della diaspora. Ora, non tutti i lettori di questo romanzo sono tenuti a sapere tutte queste cose, perché potrebbero essere, come me, dei semplici appassionati di letteratura che non sanno niente o non sanno granché della storia di Israele. Certo è che questo romanzo mi ha fatto venire voglia di saperne di più, ma trovo in ogni caso che qualche attenzione in più, da parte dell'editore italiano, ai lettori, non avrebbe guastato affatto.
Insomma, il libro mi è piaciuto e anche parecchio, ma ho trovato delle difficoltà oggettive a seguirlo, dovute sia allo stile di narrazione, sia alla mancanza di riferimenti oggettivi a ciò di cui si stava parlando. Ciò non toglie che la lettura scorra bene e che il libro sia interessante. Lo consiglio, anche se non posso valutarlo in maniera entusiastica.
Non ne possono più dal ridere nel vedere come siamo terrorizzati. Giocano con noi come se fossero Dio.
Non conoscevo Yehoshua Kenaz, ma la quarta di copertina mi informa che è uno dei maggiori scrittori israeliani e che questo è il suo capolavoro. Sicuramente è un ottimo libro e l'autore mi ha incuriosito tanto da voler leggere altro di suo, ma non mi ha tuttavia convinto al cento percento.
L'autore segue un gruppo di ragazzi nel loro addestramento militare di base. Siamo a metà degli anni Cinquanta, lo Stato di Israele è appena nato. I ragazzi protagonisti del romanzo sono affetti da problemi di salute lievi o meno lievi. Troviamo per esempio un giovane con un soffio al cuore, ma anche un ragazzo affetto da epilessia. Questi problemi di salute non impediscono però ai ragazzi di essere addestrati come se fossero delle reclute sane, benché in seguito saranno probabilmente destinati a lavori di ufficio o poco più. La storia dei ragazzi della base di addestramento 4 si intreccia inestricabilmente con quella dello Stato di Israele, che però rimane sullo sfondo. Non è un libro di storia e non veniamo a sapere molto di ciò che sta accadendo in quegli anni in Israele, ma anche solo il fatto di incontrarci con ragazzi delle più varie estrazioni sociali ci fa intuire alcune cose, che però dovremo approfondire autonomamente.
La storia è raccontata per tutta la prima parte in prima persona da una delle reclute, di cui scopriremo il nome solo alla fine della prima parte. È lui che narra ciò che vede con i propri occhi, ma ha un modo di raccontare che nasconde dietro di sé un narratore onnisciente. La parte successiva segue i giovani in licenza e poi tutto si fa un po' confuso, perché torniamo nelle altre due parti a sentir parlare il primo narratore, per poi ripassare al narratore onnisciente della seconda parte, per poi seguire alcuni dei ragazzi più da vicino nelle proprie vicende, e a volte questi cambi di prospettiva avvengono anche all'interno di uno stesso paragrafo. Per non parlare del fatto che a volte il passato in cui è narrato il libro diventa tempo verbale presente rendendo il tutto un po' confuso. Perlomento, per me è stato difficile seguire questi salti di prospettiva e a volte ho dovuto rileggere per capire di chi o di cosa si stesse parlando. Dunque la prima parte, narrativamente parlando, è più semplice delle altre.
I protagonisti di questo lungo racconto corale sono il narratore, che mi sembra né carne né pesce, nel senso che è un ragazzo che pare voler restare in ombra, non a causa di una scarsa ambizione o scarsa volontà di essere messo in primo piano, quanto per una sorta di codardia che, andando avanti, lo rende a volte odioso. Abbiamo poi un ragazzo che vive in un kibbutz, ma anche un emigrato dalla Germania, ragazzi benestanti di Gerusalemme, ragazzi poveri, un calciatore professionista, un musicista e un appassionato di musica classica, arabi della diaspora. Insomma, i ragazzi della compagnia e protagonisti del libro rappresentano le varie sfaccettature della popolazione israeliana dell'epoca, e questo rende il libro molto interessante.
Ho tuttavia avuto delle difficoltà che avrebbero potuto essere risolte aggiungendo delle brevissime note, e neanche tante, senza dunque necessità di appesantire il romanzo. Naturalmente le note avrebbero dovuto essere aggiunte dalla casa editrice italiana e non certo dall'autore, dato che il pubblico israeliano aveva sicuramente ben chiari i riferimenti. Ad esempio, perché il narratore dice che lo chiamano con un nome odioso? Ha un significato particolare in ebraico? Oppure, perché si parla spesso di "sabra"? Sono dovuta andare io a cercare il significato di questa parola, che si riferisce agli israeliani nati in Israele, in contrapposizione a quelli della diaspora. Ora, non tutti i lettori di questo romanzo sono tenuti a sapere tutte queste cose, perché potrebbero essere, come me, dei semplici appassionati di letteratura che non sanno niente o non sanno granché della storia di Israele. Certo è che questo romanzo mi ha fatto venire voglia di saperne di più, ma trovo in ogni caso che qualche attenzione in più, da parte dell'editore italiano, ai lettori, non avrebbe guastato affatto.
Insomma, il libro mi è piaciuto e anche parecchio, ma ho trovato delle difficoltà oggettive a seguirlo, dovute sia allo stile di narrazione, sia alla mancanza di riferimenti oggettivi a ciò di cui si stava parlando. Ciò non toglie che la lettura scorra bene e che il libro sia interessante. Lo consiglio, anche se non posso valutarlo in maniera entusiastica.
April 8, 2025
רומן קלאסי ורחב יריעה, מקסים וכתוב להפליא, אולי על החוויה הישראלית ביותר: הטירונות. קנז מתאר בעדינות ודיוק את תהליך התהוות קבוצת החיילים הזו ובאותו זמן את אישיות וסיפור החיים השונים של כל אחד מהנערים. כמו תמיד יש אחד שהוא שעיר לעזאזל, יש דרמה, יש מי שמצליח בכל ומי שבא מרקע בעייתי, ספרדים ואשכנזים וכו' וכו'. כור ההיתוך הכל כך מוכר. השם "התגנבות יחידים" רומז בסופו של דבר גם על איך היחידיות של כל אחד מהנערים מתגנבת ומחלחלת דרך הקבוצה המגובשת שמנסים ליצור מהם. הטירונות שבספר התרחשה בשנות החמישים אבל גם מראה שלא השתנה הרבה. זה החזיר אותי לטירונות שלי בשנות השמונים. טוב שכל זה כבר מזמן עבר.
April 20, 2022
Israele, anni '50, Base di Addestramento 4, un nutrito gruppo di ragazzi con lievi disabilità segue un particolare programma di addestramento militare, meno faticoso, meno cruento, senza lo scopo di finire in battaglia, in combattimento, ma nelle retrovie.
C'è Alon, il caposquadra, un sionista che viene dalla vita in Kibbutz, Zero-Zero che non sa che piangersi addosso, Nachum molto religioso e praticante, Micki ex calciatore professionista che non ha potuto entrare nei paracadutisti come sognava a causa di un lieve soffio al cuore, Miller che è epilettico, Avner il seduttore, Ressler il musicista, Rachamim che subisce attacchi di razzismo perché ha origini marocchine. Insomma meglio farsi uno schema dei personaggi perché sono veramente tanti e variopinti.
Tra i giovanissimi soldati spicca la confusione circa il nuovo Stato di Israele appena formatosi, i diritti, i doveri dello Stato stesso, le modalità della sua difesa e la sua legittimità. Alcuni sono estremamente nazionalisti e altri l'opposto, tra i ragazzi aleggia l'odio verso i palestinesi ma taluni si aprono alla comprensione e, addirittura, alla compassione.
Ragazzi che crescono, maturano grazie al confronto e al superamento dei propri limiti fisici e psicologici o a causa di umiliazioni e delusioni.
Ho trovato il libro pesante, troppo lungo, troppo lento. Per fortuna la scrittura scorre, non è complessa ma lineare e leggera, almeno quella.
C'è Alon, il caposquadra, un sionista che viene dalla vita in Kibbutz, Zero-Zero che non sa che piangersi addosso, Nachum molto religioso e praticante, Micki ex calciatore professionista che non ha potuto entrare nei paracadutisti come sognava a causa di un lieve soffio al cuore, Miller che è epilettico, Avner il seduttore, Ressler il musicista, Rachamim che subisce attacchi di razzismo perché ha origini marocchine. Insomma meglio farsi uno schema dei personaggi perché sono veramente tanti e variopinti.
Tra i giovanissimi soldati spicca la confusione circa il nuovo Stato di Israele appena formatosi, i diritti, i doveri dello Stato stesso, le modalità della sua difesa e la sua legittimità. Alcuni sono estremamente nazionalisti e altri l'opposto, tra i ragazzi aleggia l'odio verso i palestinesi ma taluni si aprono alla comprensione e, addirittura, alla compassione.
Ragazzi che crescono, maturano grazie al confronto e al superamento dei propri limiti fisici e psicologici o a causa di umiliazioni e delusioni.
Ho trovato il libro pesante, troppo lungo, troppo lento. Per fortuna la scrittura scorre, non è complessa ma lineare e leggera, almeno quella.
August 30, 2017
Romanzo generalmente quotato: io, pur apprezzando singoli passaggi e riconoscendo all'autore una sua sensibilità e profondità, non sono mai entrato in vera sintonia, purtroppo. Ho lamentato soprattutto la staticità (alcuni commilitoni dell'esercito israeliano sempre lì, nel loro campo d'addestramento - tranne la licenza a casa di uno di loro, troppo breve), accusando quindi la ripetitività degli accadimenti, delle dinamiche interpersonali, dei dialoghi: e se la lettura procede con quel certo senso, così antipatico, di distacco... 765 pagine sono veramente tante.
May 6, 2022
first half of the book is wonderful, loved the way it speaks to a different military experience and the dread and anxiety that comes with that. second half is horrible, missing all the emotional marks, turning all characters one-dimensional and almost a caricature of themselves. overall dissapointing read.
February 25, 2014
Un microcosmo inconsueto ci presenta il grande autore israeliano, Yehoshua Kenaz con Non temere e non sperare, solido romanzo uscito in patria nell’ormai lontano 1986, pubblicato da noi a novembre 2013 con Giuntina, collana Israeliana, grazie al meritorio impegno dei traduttori Shulim Vogelmann e Rosanella Volponi.
Ambientato nel 1955 -sette anni dopo la (ri)costituzione dello Stato di Israele- l’opera ci racconta le vicende di un gruppo particolare di giovani militari durante il periodo di addestramento: particolare perché si tratta di ragazzi affetti da lievi problemi, per lo più fisici, non destinati perciò a diventare combattenti effettivi.
Meno noto al pubblico italiano rispetto ad altri autori per il carattere schivo ed ironico tipico di chi non si prende troppo sul serio, Kenaz ci accompagna nel lungo cammino di crescita dei suoi protagonisti. Inquadrati in una sorta di battaglione speciale, situato alla “Base di Addestramento 4”, essi, pur sottoposti ad esercitazioni meno impegnative rispetto alle comuni reclute, debbono tuttavia cimentarsi con le fatiche, i disagi, le umiliazioni imposte dalla vita militare, per divenire, a loro volta, uomini; attraverso l’acquisizione del bagaglio di cinismo e disillusione che ciò comporta.
Il piccolo / immenso universo kenaziano è, ancora una volta, rappresentato da un variegatissimo mosaico di personaggi, ciascuno con la propria storia. Ci sono i Sabra e gli immigrati di fresca data a Tel Aviv o Gerusalemme; i Sefarditi di umili origini squadrati dall’alto in basso dagli Ashkenaziti, convinti di aver in monopolio il titolo di Padri Fondatori; i sopravvissuti alla Shoah, osservati con una certa diffidenza: siamo diversi anni prima del processo Eichmann, il drammatico momento in cui i sopravvissuti all’Indicibile e gli Ebrei nati e cresciuti in Eretz Yisrael, forti e abbronzati, si guardarono, forse per la prima volta davvero, negli occhi. Gli istruiti e gli ignoranti; tutti inseriti in quel formidabile amalgama rappresentato, fin dalla nascita dello Stato, dalle Forze Armate.
http://www.lastambergadeilettori.com/...
Ambientato nel 1955 -sette anni dopo la (ri)costituzione dello Stato di Israele- l’opera ci racconta le vicende di un gruppo particolare di giovani militari durante il periodo di addestramento: particolare perché si tratta di ragazzi affetti da lievi problemi, per lo più fisici, non destinati perciò a diventare combattenti effettivi.
Meno noto al pubblico italiano rispetto ad altri autori per il carattere schivo ed ironico tipico di chi non si prende troppo sul serio, Kenaz ci accompagna nel lungo cammino di crescita dei suoi protagonisti. Inquadrati in una sorta di battaglione speciale, situato alla “Base di Addestramento 4”, essi, pur sottoposti ad esercitazioni meno impegnative rispetto alle comuni reclute, debbono tuttavia cimentarsi con le fatiche, i disagi, le umiliazioni imposte dalla vita militare, per divenire, a loro volta, uomini; attraverso l’acquisizione del bagaglio di cinismo e disillusione che ciò comporta.
Il piccolo / immenso universo kenaziano è, ancora una volta, rappresentato da un variegatissimo mosaico di personaggi, ciascuno con la propria storia. Ci sono i Sabra e gli immigrati di fresca data a Tel Aviv o Gerusalemme; i Sefarditi di umili origini squadrati dall’alto in basso dagli Ashkenaziti, convinti di aver in monopolio il titolo di Padri Fondatori; i sopravvissuti alla Shoah, osservati con una certa diffidenza: siamo diversi anni prima del processo Eichmann, il drammatico momento in cui i sopravvissuti all’Indicibile e gli Ebrei nati e cresciuti in Eretz Yisrael, forti e abbronzati, si guardarono, forse per la prima volta davvero, negli occhi. Gli istruiti e gli ignoranti; tutti inseriti in quel formidabile amalgama rappresentato, fin dalla nascita dello Stato, dalle Forze Armate.
http://www.lastambergadeilettori.com/...
May 29, 2021
Libro molto articolato, complesso e lungo; di per niente facile lettura. Arrivare fino alla fine e’ stato faticoso ma ne valeva la pena. Il libro e’ ambientato nell'Israele degli anni '50, pochi anni dopo la fondazione dello Stato; Yehoshua Kenaz racconta di un gruppo di giovani soldati durante il periodo di addestramento. Sono ragazzi che arrivano da posti diversi, affetti da lievi problemi fisici, destinati a non diventare combattenti armati. Si susseguono le loro umiliazioni, fatiche e la sollecitazione a superare ogni proprio limite. I cuori dei giovani soldati battono per il futuro del proprio paese e prima ancora per il loro. I protagonisti sono diversi: Yossi il musicista, Micki ex calciatore professionista, Rachamin il marocchino sempre fuori posto accusato dai compagni di essere omosessuale, Avner il seduttore e Alon convinto assertore dei valori sionisti, la figura più affascinante del romanzo che parla ai compagni in termini profetici, che deciderà di suicidarsi non riuscendo a stare nella realtà.
May 20, 2009
I read this in hebrew and loed it!! not easy to get in to, but once you do its just beautiful and so touching
Displaying 1 - 12 of 12 reviews