והוא האור

by Leah Goldberg, לאה גולדברג (Author's Hebrew Name)

לאה גולדברג כתבה את 'והוא האור' החל מ-1941, והרומאן הופיע לראשונה ב- 1946. "אין בו ריח שעתיד הוא להיות ספר קלאסי", כתב עליו אחד המבקרים סמוך להופעתו – והנה, הרומאן הזה, שהיה שונה כל-כך מרוב הרומאנים בני זמנו בספרות העברית, הוא אחד הבודדים משנות השלושים והארבעים שיוכלו להוסיף ולרגש את הקוראים בני זמננו. רומאן מפתיע באיכויותיו, שבכוחו לתפוס מקום במלוא רעננותו במחזור-הדם של הספרות החיה.

בקיץ של 1931 חוזרת נורה קריגר בת העשרים משנת לימודים בברלין לחופשת קיץ אצל הוריה. שבים גם שני אחרים: אביה של נורה, הסובל ממחלת-נפש, חוזר מאשפוז, ואמה מנצלת את שובו כדי להשתחרר ולהתגרש ממנו; ואלברט ארין, חברו של האב, מגיע במפתיע מקליפורניה אחרי היעדרות של עשרים-וחמש שנה, וחידה גדולה עוטפת את סיבות בואו. נורה, הבוחלת בעיר וביהודיה, והחוששת שמחלתו של אביה תתגלה גם בה, מגיעה כאורחת שעד מהרה תשוב ותצא מכאן וכמי שמשלה את עצמה שבכוחה להיות חופשייה ואחרת וכבר גמרה את חשבונה עם העבר. היא פועמת בחלום רומנטי על חיים אחרים. את אלברט ארין מעולם לא פגשה פנים-אל-פנים קודם לכן, אך הוא היה לגביה אודיסיאוס אפוף הילה. עוד לפני שהיא פוגשת אותו היא מתאהבת בו, אף שלפי גילו היה יכול להיות אביה.

האהבה לארין, שבעיני נורה היא חלק מן הנהייה לחיות חיים אחרים, אינה שונה מן האהבות הנכזבות החוזרות-ונשנות ביומניה של לאה גולדברג לאורך כל חייה: אהבות חד-צדדיות, שכמו נועדו מראש לא להתממש, המיטלטלות בין ייאוש לליבוי-חוזר, אגב היסוסים מתמידים באשר לרגשותיו של הגבר מושא האהבה, שספק אם הוא מודע לסיטואציה. מקובל לראות ב'והוא האור' רומאן אוטוביוגרפי. אך נורה, ויותר ממנה לאה גולדברג הכותבת, מבינות את הגורמים לאופי אהבתה של נורה יותר משהבינה אי-פעם לאה גולדברג ביומניה את אהבותיה שלה.

Genres: Jewish, Novels, 20th Century, Fiction

232 pages, ebook

First published January 1, 1946

About the author

Leah Goldberg (Hebrew: לאה גולדברג), also published as Lea Goldberg, was born in Konigsberg, East Prussia (now Kaliningrad, Russia), and started writing Hebrew verse as a schoolgirl in Kovno. She received a Ph.D in semitic languages from Bonn University, and immigrated to pre-state Israel in 1935. Goldberg was a renowned poet -a member of the Shlonsky group - as well as a successful children-s author, theater critic, translator, and editor. In 1952, she established the Department of Comparative Literature at the Hebrew University of Jerusalem, and remained its chairperson until her death. Goldberg published nine books of poetry, two novels, three plays, six books of non-fiction, and 20 books for children. Goldberg was awarded many prizes, including the Israel Prize for Literature in 1970.

Reviews

[Siv30 · Rating 4 out of 5]

והוא האור אשר ילך ויאור/ ימי נוער ויוסיף עת זקוני ואילו לא יהי מסוד מאורו,/ אזי יסוף ספות כוחו ושני - משה אבן עזרא – בקיץ 1931 חוזרת נורה קריגר לבית הוריה לחופשה של חודשיים מהלימודים בברלין. במקביל אליה חוזר גם ארין אלברט, חברו הטוב של אביה, משהות ארוכה של 25 שנים בארה"ב. הפגישה עם ארין, עם אביה (שחולה במחלת נפש) ועם הסביבה שעזבה, החברים ללימודים והשכנים, מהווים את התפאורה לרומאן נערות זה, שרובו ככולו עוסק בהתאהבות הילדותית של נורה בדמותו של ארין, דמות שאותה עיצבה בהתאם לשאיפותיה תוך שהיא ניזונה מהמכתבים שכתב לה ולאו דווקא בהתאם למציאות. הספר העיק עלי מאוד והקריאה בו קשתה עלי גם בגלל ההתעסקות הילדותית של נורה בארין. נורה חייה בעולם מנותק שבו היא בנתה את דמותו של ארין, ובהתאם לכך כל מחווה כל אמירה שלו מקבלת משמעות גדולה שנועדה לקדם את האהבה הבלתי ממומשת שלהם. הקטע שמדגים בצורה בולטת מאוד את העיוות התפיסתי של נורה, מופיע לקראת סוף הספר באופרה "הספר מסיביליה". לקראת סוף הספר מסתבר שארין אינו בדיוק מה שנורה חשבה ודמיינה והיא נאלצת להבין שהיא עשתה אידיאליזציה של אדם שאינו חף מפגמים. עד סוף הספר גם לא ברור לגמרי מדוע שב ארין אחרי 25 שנים, למרות הרמזים המפוזרים ולמרות שהקורא מקבל תחושה די ברורה של המטרות שלו, אין אמירה מפורשת של הסופרת ולקראת סוף הספר התמונה בקשר אליו די מתערערת. נורה משתמשת בשורות מהשיר של אבן עזרא על מנת לתאר את מערכת היחסים שלה עם ארין. אבל לטעמי גם כאן ישנה תפיסה מעוותת של המציאות, שכן ארין ביחסו לנורה דווקא מביא את החושך ולא את האור המיוחל. האהבה הגדולה שנורה חשה אליו מתבררת כחד צדדית והיחס שלו אליה עומד על גבול אב ובת יותר מאשר הנאהבים, דבר שגורם לעוגמת נפש קשה לנורה. נקודה אחרת שמהווה ציר בספר היא מערכת היחסים של נורה עם אביה. אב שבטירופו הטביע חותם עמוק על אישיותה של נורה ועל תפיסתה את העולם. למרות שלקראת סוף הספר גולדברג מנסה להשליט את השלום וההשלמה בין האב לבתו, התחושה שלי היתה של משהו כפוי, לא טבעי וחסר את הזרימה הנדרשת על מנת שהקורא יקבל את ההשלמה הזו. אם כי קיים הבדל מבחינת נורה את קבלתה את אביה ונוכחותו בחייה בין תחילת הספר לבין סופו. נקודה מאוד מעניינת בספר היא היחס של היהודים לעצמם ולמיקומם בחברה האירופאית. נורה נוסעת ללמוד בברלין והיא מנסה לברוח מכל סממן של יהודיות. דווקא בכך היא פועלת בהתאם לנורמות שהיו מקובלות בתקופתה, ניסיון ההטמעות של היהודים בסביבתם. וזאת למרות שבתוך החברה היהודית היו מחלוקות לגבי אלה שבחרו בצעד הזה. הכתיבה של גולדברג מאפשרת הצצה לתוך הדיון בתוך החברה היהודית. אי ההשלמה עם הבחירה של נורה ללמוד בחו"ל ולא בתוך מוסדות הקהילה המקובלים, מאפשר ללמוד על חיי הנשים בתחילת המאה ה- 20. הכתיבה של גולדברג יפה, השפה עשירה וזה מפתיע אותי שהרומאן לא זכה להצלחה. אולי הנונקונפורמיזם שלה והאמירות החדות על החברה היהודית, עיצבנו את הקוראים. נורה מסיימת את המסע שלה בדרך חזרה לברלין, בהתרחקות מכל מה שהפריע לה בחופשה שלה ובמיוחד מיהודיותה, אבל לאה גולדברג, לא התרחקה, היא בניגוד לנורה, עלתה לארץ ישראל והתישבה בכפר גלעדי שם כתבה את הרומאן הזה. יש כאן לטעמי אמירה על ההתלבטויות שהיא עברה בעצמה. האם להישאר במקומה ולשקוע בחברה הברלינאית הגרמנית או לעלות לארץ ישראל. למזלה היא בחרה את הבחירה הנכונה, בחירה שכנראה הצילה את חייה. התובנות שלה על היהודים ועל מצבם בחברה האירופאית, מתועדות בספר הזה שנכתב בשנת 1941. לסיכום, ספר לא קל לקריאה, אבל המאמץ משתלם.

[K C · Rating 2 out of 5]

Maybe it was the translation but it all seemed very wooden to me - characters, setting, plot, dialogue. It was only through the foreword and afterword that I understood the importance of the book within the Hebrew literary canon and from that perspective it is a "must" read. From an enjoyment of literature perspective, it is a (thankfully short) slog.

[Josh Friedlander · Rating 4 out of 5]

In 1931, a young woman is on a train from Berlin to a city in Lithuania (presumably Kovno, Goldberg's birthplace). After growing up "rotting in the provinces", she has escaped, and returns with mixed feelings for a summer visit. "I have finished my reckoning with the past," she says, but, reader, she has not.

The bulk of this novel is an excavation of the hero's past (she is studying archaeology), her father's mental illness and her fears about her own sanity, her strained relationship with her mother and her tight-knit (or suffocating) Jewish community, and a mysterious figure from her past, her father's friend Erin, on whom she nurses a crush, though his feelings are less clear. This is a dream-like work of modernism, full of stream-of-consciousness and conversations that go nowhere and stray polyglot phrases played with over and over. One of these is a line of Erin's, who spent many years in Mexico:

עס איז געווען אַמאָל אַ צייט, אַז איך בין געווען פאַרליבט אין שׁפאַנישׁ

Per her diaries, Goldberg was obsessed at the time of writing with Broch's The Sleepwalkers, and that book's mood of inevitable decay and decline is deep in this one. That is one of the most remarkable things about it; rather than, as contemporary reviewers thought, ignoring the social problems of her generation in favour of introspective (excuse the anachronism) "autofiction", Goldberg in fact was aiming at exactly the ideals and goals of her generation, but her pessimism was too acute and shocking for them to grasp.

Because Nora, the hero ("my mother was reading Ibsen when I was born," she explains) has set her sights on Palestine, hoping that Zionism will rescue her from her ennui, her nerves, her dismal job prospects, and the gathering clouds of fascism. "It will be different there," she says, but she cannot say how, except for a vague dream of a house overlooking the desert. Her love for Erin is based on his letters, a vision of him she developed from afar over decades which in the flesh is not quite the same, like the animals from Pet Sematary. It is not hard to see here a metaphor for the dream of returning to the land and language - in addition to the obvious Freudian perspective (ironically, Erin, Nora's father's friend, appears to be mooning after his daughter's friend, a diplomat's wife).

The title is taken from a medieval Hebrew poet, Moses ibn Ezra:

והוא האור אשר ילך ויאור / ימי נוער ויוסיף עת זקוני, ואילו לא יהי מסוד מאורו – / אזי יסוף ספות כוחי ושָני
And that is the light, which will light up / days of youth, and continue in old age
But if its light is not of the [Divine] secret / Then my years and strength will wane

It is a line which sticks with Nora, but what exactly the light of the title? Happiness, maybe, or sanity, or the will to live, or the fragile peace that Hitler was about to set flame to. The light is "wrapped in great darkness", and at the novel's black heart, she seems to believe it is overwhelmed by it. There really may be no way forward.

P.S. As in other early modern Hebrew literature, the author is missing a lot of words and idioms she needs to pull from European languages. And there are words that have changed meaning, such as ציר for ambassador (now שגריר) or פסוק for sentence (משפט).

[Sara Baxter · Rating 5 out of 5]

moving

This book provides a window onto the world of the inter war period in Europe: but is also relevant today as human experience always remains. We are all human

[Steven Drachman · Rating 5 out of 5]

Amazing. Story of a girl in Lithuania returning from study in Germany in the 1930s, facing her family's fall from repute due to father's mental illness, various family secrets, political turmoil brewing, and a mysterious visitor from America. A poetic, beautiful book, an easy, rewarding read. Why has no one reviewed this on GoodReads?

[Kezia · Rating 5 out of 5]

"It is the light. And thanks to it we live our lives. It is the light - and it is. And what it is? It is the light."

A psychoanalitical journey to the mind of a young person facing the darkness of her childhood, the impossible love for her father and beloved.

[Yonatan Muhlgay · Rating 4 out of 5]

יש אפשרות לדרג 4.5? מגיע לזה 4.5