What do you think?
Rate this book
ברונז
אי שם בעבר או בעתיד, בעולם בלי שמות ופנים, איש צעיר מחליט לשנות את גורלו. הוא מעניק לעצמו שם, ממציא לעצמו אל, מעצב לעצמו סיפור חיים, ובעקבות המעשה הזה, האישי כל–כך - ממש כמו באפקט הפרפר - פורצת מלחמה שמאיימת להחריב את העולם כולו. ובעצם לא את כולו, כי הניצולים המעטים שחוצים את האוקיינוס מגלים שמעבר לו מסתתר עולם נוסף, אחר לחלוטין, שמקבל אותם בתדהמה.
ביקום השסוע הזה מתרחשת עלילת ברונז, הרומן החדש של אמיר חרש. הוא כתוב בעברית שלא מפסיקה להשתנות, מדמות לדמות ומעולם לעולם, והופכת מעברית כמו–עתיקה, מרובת אלים ומיתוסים ופולחנים, לעברית כמו–מעודכנת אך לא פחות זרה ורבגונית. עלילת הרומן דינמית כמו השפה שלו, והתפניות הרבות פותחות פרספקטיבות חדשות, נתיבי סיפור מפתיעים, עולמות שלא נודעו עדיין.
ביקום השסוע הזה מתרחשת עלילת ברונז, הרומן החדש של אמיר חרש. הוא כתוב בעברית שלא מפסיקה להשתנות, מדמות לדמות ומעולם לעולם, והופכת מעברית כמו–עתיקה, מרובת אלים ומיתוסים ופולחנים, לעברית כמו–מעודכנת אך לא פחות זרה ורבגונית. עלילת הרומן דינמית כמו השפה שלו, והתפניות הרבות פותחות פרספקטיבות חדשות, נתיבי סיפור מפתיעים, עולמות שלא נודעו עדיין.
- GenresFantasy
260 pages, Paperback
First published January 1, 2019
26 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 5 of 5 reviews
July 31, 2019
אמיר חרש כתב רומן ספקולטיבי המתבסס בעיקר (אבל לא רק) על המיתולוגיות הכנענית האשורית והמצרית. אינני מומחה לכל המיתוסים האלה והכרותי איתם שטחית בלבד אך הדבר אינו משנה הרבה כי חרש לוקח מן המיתוסים האלה ומשדך ומשנה ומתאים אותם לצרכיו. התוצאה היא רומן מד"ב פנטסטי או משהו בדומה. הפרקטיקה הזאת כמובן מקובלת בספרות ממין זה בעולם אך חרש מצליח ליצור כאן גם גרעין רעיוני ייחודי משלו. הספר הוא בעצם אוסף של סיפורים קצרים, כתובים בסגנונות שונים מנקודת ראותן של דמויות שונות. כל אחד מהם עומד כמעט בפני עצמו וכולם יחדיו מספרים ומפתחים עלילה שלמה. זהו סגנון כתיבה אהוב עלי במיוחד.
חטיבת הפרקים הראשונה נאמנה לתודה שמביע חרש לבורחס בסוף הספר. היא מורכבת ממספר סיפורים קצרים אשר חוץ מלתרום להתפתחות העלילתית הכללית – אדם דתי ההופך לאתיאיסט ממציא לו זהות ושייכות לדת דמיונית המקבלת עם חלוף השנים כוח חיות משל עצמה; וחוץ מלפרוש בפנינו את הרקע החברתי והתרבותי הכללי בו מתרחש הסיפור – חברה מהונדסת מנסה לשרוד מציאות פוסט-אפוקליפטית באמצאות מיתולוגיות וטקסים דתיים שמטרתם שמירה על חיים במעין תקופת ברונזה נצחית; בעיקר בנויים סביב לגרעין של רעיונות פילוסופיים ומפתחים אותם באופן ספקולטיבי. יש כאן זיווג מרשים בין דמויות שונות וקולות שונים המושכים כל אחד בכיוונו הוא את העיסוק בשאלות של זהות ויחסי פרט חברה.
המערכה השנייה ממשיכה לפתח את אותו קו עלילה מן המערכה הראשונה, ובאותם אמצעים – תיאורי התרחשות משובצים בציטוטים מן המיתוסים הרלוונטיים לאותה אפיזודה (חרש מרחיב כאן את המיתולוגיה שבנה ואת המקורות עליהם הוא מסתמך ומגיע עד לתולדותיהם של עריצים סיניים עם קורטוב של קונפוציוס ולאו דזה). הרעיונות הפילוסופיים אינם נעלמים אבל הם עוברים לרקע ומפנים מקום לכתיבה אפית יותר – תיאור תולדות מלחמות הדת המתפתחות. לי זה הזכיר קצת את "אדון האור" של ז'ילאזני וספרים אחרים משלו שקראתי בנעורי. אז הפילוסופיה קצת נעלמת אבל יחד עם זאת בנקודה זו העלילה כבר שואבת אותך בכוח לתוכה לפחות ברמה של פרק טוב של משחקי הכס. כל העסק נדמה כבא לשרת את התפנית העלילתית בחלק השלישי – לספק צידוק לחבורות הפליטים המבקשים להימלט מן האנרכיה המתהווית.
במערכה השלישית מקבל הספר כאמור תפנית מעניינת. העלילה מתמקדת בעיקר בקורותיה של חבורת פליטים המנסה להימלט בדרך הים מן הגיהינום המתרחש על היבשה ובקורותיהם ב"עולם החדש". הים (הכוח הדמוני, תיאמת, הנלחם באלים) הוא רב משמעות כאן. הוא גם מושך וגם דוחה, גם ממית וגם מושיע. בהתאם לשינוי העלילתי גם סגנונם של הסיפורים משתנה. יש כאן אלוזיות רבות לספרות אמריקאית – החל כמובן במובי דיק (אחאב וישמעאל מתים), עבור בפרודיה על כתיבה עיתונאית הומוריסטית בסגנון טוויין או רינג לרדנר (המדגישה את העליבות וחוסר ההבנה שהן מנת חלקם של מהגרים) וכלה בכתיבה אקזיסטנציאליסטית ואפילו פאלפ-פיקשן. חרש מפגין כאן את כוחו ככותב מוכשר ומגוון.
המיתוסים ושאלות הזהות שמעלה החלק הראשון עוברים כאן טרנספורמציה לשאלות של פליטות, הגירה והיחס לבני תרבות זרה ומעומתות באופן ישיר יותר עם אותם מופעים של שאלות אלו בחברה המערבית בת זמנינו. אי אפשר שלא לחשוב במהלך הקריאה על יחס הממשל האמריקאי או הישראלי להגירה ועל גורלם המר של פליטים אפריקנים המנסים לחצות את הים התיכון בדרכם לאירופה. כל אחד מן הפליטים מגיב באופן שונה לקשיים בהם הוא נתקל. יש המשתלבים יותר ויש שפחות ויש שאינם מצלחים בכך ונותרים לנצח מנותקים וחסרי מנוח – ויפה מצויר כאן גורלו של נח הממשיך לנדוד בין היבשת החדשה לישנה (מישהו אמר גרוסמן?).
על אף העובדה כי רגל אחת של עלילת הספר נטועה בעולם מיתוסים מזרחי-כנעני (בעיקרו) ורגלה השנייה בחברה מערבית שהדגם לה הוא ארצות הברית, על שפע האלוזיות לספרות האמריקאית, הספר הוא גם ישראלי מאוד. לא יכולתי שלא להשוותו לספר "מד"ב" ישראלי אחר שיצא לאור לפני שנתיים בקרוב – 'שַֹדְרַךְ' לשמעון אדף. מלבד דמיון קלוש בנקודות שונות בעלילה – שורדי קטסטרופה אפוקליפטית המתרחשת בכדור הארץ הופכים עם הזמן לשומרי חומות הידע ואף ליצורים מתקדמים יותר, אלוהיים משהו - חולקים שני הספרים את פנטזיית ה"שחזור". מדוע קוסם כל כך לאדף ולחרש להעמיד יצירות ספרותיות שלמות שברקע של כל אחת מהן שחזור גנטי ותרבותי של אוכלוסיית העולם (ובפרט של ישראל דמויית ישראל של המאה העשרים ואחת אצל אדף ומזרח תיכון של תקופת הברונזה אצל חרש), שחזור דומה אך גם שונה כל-כך מן המקור?
התשובה הפשוטה היא כי השחזור הוא אמצעי ספרותי (כדוגמת זה של ספרות ספקולטיבית המציגה התפצלות של ההיסטוריה בעקבות תוצאות שונות של אירועים היסטוריים – כיצד היה העולם נראה לו היו הגרמנים מנצחים במלחמת העולם? וכדומה ...) שחוץ מהיותו מעורר עניין גם מאפשר לנו להשוות ולבחון בעיניים אחרות את החברה והתרבות שלנו ולמתוח עליהן ביקורת. למשל ביקורת על היחס למהגר בן תרבות זרה אצל חרש או ביקורת על תנועות דתיות משיחיות והשפעתן על הפרט אצל אדף. אך בכך אין משהו המתאים לחברה הישראלי דווקא. אם זו המטרה הרי שאין בשחזור פוסט-אפוקליפטי יתרון על כל תחבולה ספרותית אחרת המציגה תרבות שונה וקיצונית, באותה מידה יכולים לשמש את המחבר גם היסטוריה חלופית או שערים המעבירים את הגיבורים למימדים אחרים וכיוצא בזה כיד הדמיון.
תשובה מורכבת יותר אולי תהיה שדחף השחזור הזה (כמו גם כמובן האוקסימורון הפסיכולוגי/זמני "האפוקליפסה שכבר התרחשה" - קרי השואה) טבוע כבר, ככוח מניע תרבותי, בחברה הישראלית על גווניה השונים. בין אם מדובר ב"מקראיות" הבן-גוריונית, בשלילת היהדות והחזרה למיתוס טהור מבית מדרשם של רטוש, דנציגר ודומיהם או בפרשנות היסטורית משיחית של מה שמכונה "הציונות הדתית", התפיסה היא זהה – אין קיום לחברה ישראלית מודרנית בלי ניסיון שחזור של בסיס תרבותי ופענוח המשכיותו של עבר רחוק. הצבתו של זרם פרשני תרבותי סמוי למחצה זה אל מול "נרטיב שחזור" ספרותי פנטסטי מוקצן מאפשרת לנו לבחון באופן מודע את הבניות העבר וה"המשכיות התרבותית" שנתנו ושנותנות את רישומן בחברה הישראלית. בד בבד עצם קיומן של שאיפות "שחזור" כאלו עשוי להעצים את האפקטיביות העלילתית של ספרות ספקולטיבית מן הסוג הזה אצל הכותב כמו גם אצל הקורא הישראלי (טוב לפחות כך זה אצלי כנראה).
כמובן שגם חרש וגם אדף אינם רואים בשחזור תהליך מוגמר ואינם בונים בעבורנו אוטופיות. תפיסתם אינה נאיבית ועבורם השחזור לעולם אינו שחזור גמור. נהפוך הוא. המציאות החלופית שהם מעמידים אל מול התרבות הישראלית רק מדגישה כמה ההתיימרות לשחזר איזו המשכיות של עבר מיתי קדמוני היא מובנית ונדונה לסילופים ובכך מדגישים את ארעיותם ושרירותם של האילוצים. אצל אדף הכיתתיות היהודית המשיחית מתייחדת דווקא באימוץ של יחסים הומוסקסואלים שהיא דוחה ופוסלת במציאות. אצל חרש המיתוסים, למרות התחקיר שעשה, הם מיתוסים שעברו שינויים מן המיתוסים המקוריים. וכמובן בולטת עצם בחירתו ה"חתרנית" לעשות שימוש בפנתיאון כנעני-מצרי בעיקרו ולא לשוב לסוג של מונותיאיזם יהודאי.
גם חרש וגם אדף מעשירים את ספרם בשפה עברית שהוכנסו בה שינויים המותאמים לשימוש בחברות שהם מתארים. בברונז שפה המתאימה לחברת החילופין ה"שוויונית", בה פשוטי העם הם נטולי שם, זהי פנים ורובם חסרי ייחוד מקצועי. בשדרך עברית המותאמת לשינויים מגדריים וגופניים הרמפרודיטיים עתידיים. וגם בכך מכריחים אותנו, דוברי עברית שונה, לבחון את המוסכמות החברתיות בישראל ואת האפשרות לשנות אותן.
לסיכום נהניתי מאד מן הספר שלמרות כל מורכבותו נקרא בקלות. הוא היה כתוב יפה, פיתח רעיונות בצורה חכמה, רגישה ומאתגרת והצליח לבנות אשליה של עולם שונה ומורכב שסחף אותי לתוכו וגרם לי להתעלם מכל מיני השגות עלילתיות שניתן תמיד להעלות (מדוע העולם החדש לא גילה את הישן?). בכך אולי נמדד כל רומן ספקולטיבי טוב.
חטיבת הפרקים הראשונה נאמנה לתודה שמביע חרש לבורחס בסוף הספר. היא מורכבת ממספר סיפורים קצרים אשר חוץ מלתרום להתפתחות העלילתית הכללית – אדם דתי ההופך לאתיאיסט ממציא לו זהות ושייכות לדת דמיונית המקבלת עם חלוף השנים כוח חיות משל עצמה; וחוץ מלפרוש בפנינו את הרקע החברתי והתרבותי הכללי בו מתרחש הסיפור – חברה מהונדסת מנסה לשרוד מציאות פוסט-אפוקליפטית באמצאות מיתולוגיות וטקסים דתיים שמטרתם שמירה על חיים במעין תקופת ברונזה נצחית; בעיקר בנויים סביב לגרעין של רעיונות פילוסופיים ומפתחים אותם באופן ספקולטיבי. יש כאן זיווג מרשים בין דמויות שונות וקולות שונים המושכים כל אחד בכיוונו הוא את העיסוק בשאלות של זהות ויחסי פרט חברה.
המערכה השנייה ממשיכה לפתח את אותו קו עלילה מן המערכה הראשונה, ובאותם אמצעים – תיאורי התרחשות משובצים בציטוטים מן המיתוסים הרלוונטיים לאותה אפיזודה (חרש מרחיב כאן את המיתולוגיה שבנה ואת המקורות עליהם הוא מסתמך ומגיע עד לתולדותיהם של עריצים סיניים עם קורטוב של קונפוציוס ולאו דזה). הרעיונות הפילוסופיים אינם נעלמים אבל הם עוברים לרקע ומפנים מקום לכתיבה אפית יותר – תיאור תולדות מלחמות הדת המתפתחות. לי זה הזכיר קצת את "אדון האור" של ז'ילאזני וספרים אחרים משלו שקראתי בנעורי. אז הפילוסופיה קצת נעלמת אבל יחד עם זאת בנקודה זו העלילה כבר שואבת אותך בכוח לתוכה לפחות ברמה של פרק טוב של משחקי הכס. כל העסק נדמה כבא לשרת את התפנית העלילתית בחלק השלישי – לספק צידוק לחבורות הפליטים המבקשים להימלט מן האנרכיה המתהווית.
במערכה השלישית מקבל הספר כאמור תפנית מעניינת. העלילה מתמקדת בעיקר בקורותיה של חבורת פליטים המנסה להימלט בדרך הים מן הגיהינום המתרחש על היבשה ובקורותיהם ב"עולם החדש". הים (הכוח הדמוני, תיאמת, הנלחם באלים) הוא רב משמעות כאן. הוא גם מושך וגם דוחה, גם ממית וגם מושיע. בהתאם לשינוי העלילתי גם סגנונם של הסיפורים משתנה. יש כאן אלוזיות רבות לספרות אמריקאית – החל כמובן במובי דיק (אחאב וישמעאל מתים), עבור בפרודיה על כתיבה עיתונאית הומוריסטית בסגנון טוויין או רינג לרדנר (המדגישה את העליבות וחוסר ההבנה שהן מנת חלקם של מהגרים) וכלה בכתיבה אקזיסטנציאליסטית ואפילו פאלפ-פיקשן. חרש מפגין כאן את כוחו ככותב מוכשר ומגוון.
המיתוסים ושאלות הזהות שמעלה החלק הראשון עוברים כאן טרנספורמציה לשאלות של פליטות, הגירה והיחס לבני תרבות זרה ומעומתות באופן ישיר יותר עם אותם מופעים של שאלות אלו בחברה המערבית בת זמנינו. אי אפשר שלא לחשוב במהלך הקריאה על יחס הממשל האמריקאי או הישראלי להגירה ועל גורלם המר של פליטים אפריקנים המנסים לחצות את הים התיכון בדרכם לאירופה. כל אחד מן הפליטים מגיב באופן שונה לקשיים בהם הוא נתקל. יש המשתלבים יותר ויש שפחות ויש שאינם מצלחים בכך ונותרים לנצח מנותקים וחסרי מנוח – ויפה מצויר כאן גורלו של נח הממשיך לנדוד בין היבשת החדשה לישנה (מישהו אמר גרוסמן?).
על אף העובדה כי רגל אחת של עלילת הספר נטועה בעולם מיתוסים מזרחי-כנעני (בעיקרו) ורגלה השנייה בחברה מערבית שהדגם לה הוא ארצות הברית, על שפע האלוזיות לספרות האמריקאית, הספר הוא גם ישראלי מאוד. לא יכולתי שלא להשוותו לספר "מד"ב" ישראלי אחר שיצא לאור לפני שנתיים בקרוב – 'שַֹדְרַךְ' לשמעון אדף. מלבד דמיון קלוש בנקודות שונות בעלילה – שורדי קטסטרופה אפוקליפטית המתרחשת בכדור הארץ הופכים עם הזמן לשומרי חומות הידע ואף ליצורים מתקדמים יותר, אלוהיים משהו - חולקים שני הספרים את פנטזיית ה"שחזור". מדוע קוסם כל כך לאדף ולחרש להעמיד יצירות ספרותיות שלמות שברקע של כל אחת מהן שחזור גנטי ותרבותי של אוכלוסיית העולם (ובפרט של ישראל דמויית ישראל של המאה העשרים ואחת אצל אדף ומזרח תיכון של תקופת הברונזה אצל חרש), שחזור דומה אך גם שונה כל-כך מן המקור?
התשובה הפשוטה היא כי השחזור הוא אמצעי ספרותי (כדוגמת זה של ספרות ספקולטיבית המציגה התפצלות של ההיסטוריה בעקבות תוצאות שונות של אירועים היסטוריים – כיצד היה העולם נראה לו היו הגרמנים מנצחים במלחמת העולם? וכדומה ...) שחוץ מהיותו מעורר עניין גם מאפשר לנו להשוות ולבחון בעיניים אחרות את החברה והתרבות שלנו ולמתוח עליהן ביקורת. למשל ביקורת על היחס למהגר בן תרבות זרה אצל חרש או ביקורת על תנועות דתיות משיחיות והשפעתן על הפרט אצל אדף. אך בכך אין משהו המתאים לחברה הישראלי דווקא. אם זו המטרה הרי שאין בשחזור פוסט-אפוקליפטי יתרון על כל תחבולה ספרותית אחרת המציגה תרבות שונה וקיצונית, באותה מידה יכולים לשמש את המחבר גם היסטוריה חלופית או שערים המעבירים את הגיבורים למימדים אחרים וכיוצא בזה כיד הדמיון.
תשובה מורכבת יותר אולי תהיה שדחף השחזור הזה (כמו גם כמובן האוקסימורון הפסיכולוגי/זמני "האפוקליפסה שכבר התרחשה" - קרי השואה) טבוע כבר, ככוח מניע תרבותי, בחברה הישראלית על גווניה השונים. בין אם מדובר ב"מקראיות" הבן-גוריונית, בשלילת היהדות והחזרה למיתוס טהור מבית מדרשם של רטוש, דנציגר ודומיהם או בפרשנות היסטורית משיחית של מה שמכונה "הציונות הדתית", התפיסה היא זהה – אין קיום לחברה ישראלית מודרנית בלי ניסיון שחזור של בסיס תרבותי ופענוח המשכיותו של עבר רחוק. הצבתו של זרם פרשני תרבותי סמוי למחצה זה אל מול "נרטיב שחזור" ספרותי פנטסטי מוקצן מאפשרת לנו לבחון באופן מודע את הבניות העבר וה"המשכיות התרבותית" שנתנו ושנותנות את רישומן בחברה הישראלית. בד בבד עצם קיומן של שאיפות "שחזור" כאלו עשוי להעצים את האפקטיביות העלילתית של ספרות ספקולטיבית מן הסוג הזה אצל הכותב כמו גם אצל הקורא הישראלי (טוב לפחות כך זה אצלי כנראה).
כמובן שגם חרש וגם אדף אינם רואים בשחזור תהליך מוגמר ואינם בונים בעבורנו אוטופיות. תפיסתם אינה נאיבית ועבורם השחזור לעולם אינו שחזור גמור. נהפוך הוא. המציאות החלופית שהם מעמידים אל מול התרבות הישראלית רק מדגישה כמה ההתיימרות לשחזר איזו המשכיות של עבר מיתי קדמוני היא מובנית ונדונה לסילופים ובכך מדגישים את ארעיותם ושרירותם של האילוצים. אצל אדף הכיתתיות היהודית המשיחית מתייחדת דווקא באימוץ של יחסים הומוסקסואלים שהיא דוחה ופוסלת במציאות. אצל חרש המיתוסים, למרות התחקיר שעשה, הם מיתוסים שעברו שינויים מן המיתוסים המקוריים. וכמובן בולטת עצם בחירתו ה"חתרנית" לעשות שימוש בפנתיאון כנעני-מצרי בעיקרו ולא לשוב לסוג של מונותיאיזם יהודאי.
גם חרש וגם אדף מעשירים את ספרם בשפה עברית שהוכנסו בה שינויים המותאמים לשימוש בחברות שהם מתארים. בברונז שפה המתאימה לחברת החילופין ה"שוויונית", בה פשוטי העם הם נטולי שם, זהי פנים ורובם חסרי ייחוד מקצועי. בשדרך עברית המותאמת לשינויים מגדריים וגופניים הרמפרודיטיים עתידיים. וגם בכך מכריחים אותנו, דוברי עברית שונה, לבחון את המוסכמות החברתיות בישראל ואת האפשרות לשנות אותן.
לסיכום נהניתי מאד מן הספר שלמרות כל מורכבותו נקרא בקלות. הוא היה כתוב יפה, פיתח רעיונות בצורה חכמה, רגישה ומאתגרת והצליח לבנות אשליה של עולם שונה ומורכב שסחף אותי לתוכו וגרם לי להתעלם מכל מיני השגות עלילתיות שניתן תמיד להעלות (מדוע העולם החדש לא גילה את הישן?). בכך אולי נמדד כל רומן ספקולטיבי טוב.
November 12, 2019
Review in Hebrew since book is only available in Hebrew. If this ever changes I'll be happy to translate.
כפי שהסופר כותב, קשה קצת לקטלג את הספר הזה, למרות ששם המשנה הוא כנראה המתאים ביותר: פנטזיה כנענית. ספק היסטוריה פנטסטית, ספק דיסטופיה עתידנית, המחבר משתמש במסורות הפרוטו-שמיות העתיקות כדי לכתוב ספר מרתק.
שני דברים מצאו חן בעיני במיוחד. ראשית, העברית מסחררת. מעין ניב עברי-כנעני דמיוני שמתאים את עצמו למקום העלילה בכל רגע. לפעמים המצאות כאלה מייגעות אבל פה זה עובד מצוין. שנית, הצורה שבה למרות שאנו פוגשים רק חלקים מסויימים מהעולם, המחבר מצליח לגרום לנו לראות שקיים עולם שלם מאחורי הספר. בנייה של יקום שלם במאתיים עמודים זה מרשים. אוסיף גם את הקישורים העדינים לתרבות היהודית המוכרת לנו ואת הקשרים לתנ"ך כנושאים שמוסיפים לווית חן.
הביקורת העיקרית שלי על הספר היא הרבע האחרון שהו הסופר מתבדר לחלוטין. לא ארחיב על התוכן, אבל המקום והזמן משתנים והאווירה שונה לחלוטין והרבה פחות מושכת. נראה לי שהסופר לא ידע כיצד לסיים והסוף החלש פוגע לדעתי בכל הספר. בכל מקרה, אני מקווה שהספר יתורגם לאנגלית ויזכה להצלחה כי זה בהחלט מגיע, ואולי כך נקבל עוד ספרים מאותו סופר (שספרו הראשון כמובן נכנס לרשימת הקריאה שלי). ארבעה כוכבים מתוך חמישה.
כפי שהסופר כותב, קשה קצת לקטלג את הספר הזה, למרות ששם המשנה הוא כנראה המתאים ביותר: פנטזיה כנענית. ספק היסטוריה פנטסטית, ספק דיסטופיה עתידנית, המחבר משתמש במסורות הפרוטו-שמיות העתיקות כדי לכתוב ספר מרתק.
שני דברים מצאו חן בעיני במיוחד. ראשית, העברית מסחררת. מעין ניב עברי-כנעני דמיוני שמתאים את עצמו למקום העלילה בכל רגע. לפעמים המצאות כאלה מייגעות אבל פה זה עובד מצוין. שנית, הצורה שבה למרות שאנו פוגשים רק חלקים מסויימים מהעולם, המחבר מצליח לגרום לנו לראות שקיים עולם שלם מאחורי הספר. בנייה של יקום שלם במאתיים עמודים זה מרשים. אוסיף גם את הקישורים העדינים לתרבות היהודית המוכרת לנו ואת הקשרים לתנ"ך כנושאים שמוסיפים לווית חן.
הביקורת העיקרית שלי על הספר היא הרבע האחרון שהו הסופר מתבדר לחלוטין. לא ארחיב על התוכן, אבל המקום והזמן משתנים והאווירה שונה לחלוטין והרבה פחות מושכת. נראה לי שהסופר לא ידע כיצד לסיים והסוף החלש פוגע לדעתי בכל הספר. בכל מקרה, אני מקווה שהספר יתורגם לאנגלית ויזכה להצלחה כי זה בהחלט מגיע, ואולי כך נקבל עוד ספרים מאותו סופר (שספרו הראשון כמובן נכנס לרשימת הקריאה שלי). ארבעה כוכבים מתוך חמישה.
dnf
December 13, 2022dnf 18%
February 10, 2025
וואו.
בספר של 260 עמודים הצליח הכותב לברוא עולם שלם עם היסטוריה, תרבות, שקיעה וצמיחה.
הכתיבה המקפצת בין עמים וזמנים הייתה חידוש מרענן.
מסיים את הספר כשאני צמא לעוד מעולמם של תמוס, התאנה ואמריגו.
בספר של 260 עמודים הצליח הכותב לברוא עולם שלם עם היסטוריה, תרבות, שקיעה וצמיחה.
הכתיבה המקפצת בין עמים וזמנים הייתה חידוש מרענן.
מסיים את הספר כשאני צמא לעוד מעולמם של תמוס, התאנה ואמריגו.
August 18, 2019
חוות דעת על
וואו.
דבר ראשון שאני חושבת שצריך לומר על הספר הזה הוא שמעולם לא קראתי משהו שדומה לו. ככל שאני חושבת על זה, הדבר היחידי שאולי, אולי נמצא באותה קטגוריה, אותו סגנון זה התנ"ך. מוזר, אה?
ויכול להיות שהספר הזה הוא בעצמו תנ"ך. לא תנ"ך שלנו, אלא תנ"ך לאותם עמים המסופרים בספר.
וכמו התנ"ך, גם לספר 'ברונז' אין עלילה מוגדרת, מוחלטת. אני תוהה אם להגיד אפילו שאין לו עלילה בכלל. זה דבר מוזר מאוד להגיד על ספר, אך אני חושבת שזה אולי באמת המצב. דמויות באות, דמויות הולכות. אין דמות שמופיעה ליותר משני פרקים. אין טובים, אין רעים. בדמיוני הספר מספר על עולם קדמוני עם לילה תמידי, חשיכה מוחלטת שמידי פעם מוארת ע"י לפידים. זהו עולם בו לאנשים אין שמות ואין פנים. יש רק אלים, וזה הדבר הכי ברור ומוצק שקיים בספר וגם בעולם אותו הוא בורא.
אז מה בעצם הסיפור?
פעם בעבר או בעתיד, או במציאות מקבילה (תאמינו לי, תחילה חשבתי שמדובר בעתיד, אח"כ כל מיני מוטיבים זרקו אותי לעבר ואז שוב לעתיד ומה קורה פהההה), העולם התחלק לאלים. כל מדינה השתייכה לאל אחר, ובניו של אותו אל נשאו רק את שמו. ואז קם אדם, והחליט שתאיז הוא, אין-אלוהים, ובורח. לאן? לכל מקום ולשום מקום. כולם זרים, כולם אויבים, ומשמעות אין אל היא מוות. לכן האדם ממציא לעצמו שם, אל משלו והיסטוריה והניסיון הזה של 'למצוא את עצמו' ללא מושגי הודו של ימינו מוביל להקמת דת חדשה, חזקה ואימתנית.
אני חייבת להגיד שזה לא ספר שמיועד לכל אחד. הוא מסחרר, מבלבל, חשוך, כבד ואוורירי בו זמנית. לא משהו שניתן באמת להיאחז בו.
איני יודעת מה אני באמת חושבת על הספר, אך באיזה מקום אני מרגישה שאולי זאת הייתה מטרת הסופר – שהספר הזה פשוט יהיה. הוא עובדה קיימת, אין פה כן או לא, אוהב או שונא. זה ספר שהולך לסחרר אתכם במחשבות, בתהיות. להשאיר אתכם עם כל כך הרבה קצוות פתוחים, אבל מה שבטוח – אם תחליטו לנסות, אבל באמת לנסות עם ראש פתוח לשוני המוחלט של הספר הזה, לא תוכלו להוריד אותו מהידיים.
וואו.
דבר ראשון שאני חושבת שצריך לומר על הספר הזה הוא שמעולם לא קראתי משהו שדומה לו. ככל שאני חושבת על זה, הדבר היחידי שאולי, אולי נמצא באותה קטגוריה, אותו סגנון זה התנ"ך. מוזר, אה?
ויכול להיות שהספר הזה הוא בעצמו תנ"ך. לא תנ"ך שלנו, אלא תנ"ך לאותם עמים המסופרים בספר.
וכמו התנ"ך, גם לספר 'ברונז' אין עלילה מוגדרת, מוחלטת. אני תוהה אם להגיד אפילו שאין לו עלילה בכלל. זה דבר מוזר מאוד להגיד על ספר, אך אני חושבת שזה אולי באמת המצב. דמויות באות, דמויות הולכות. אין דמות שמופיעה ליותר משני פרקים. אין טובים, אין רעים. בדמיוני הספר מספר על עולם קדמוני עם לילה תמידי, חשיכה מוחלטת שמידי פעם מוארת ע"י לפידים. זהו עולם בו לאנשים אין שמות ואין פנים. יש רק אלים, וזה הדבר הכי ברור ומוצק שקיים בספר וגם בעולם אותו הוא בורא.
אז מה בעצם הסיפור?
פעם בעבר או בעתיד, או במציאות מקבילה (תאמינו לי, תחילה חשבתי שמדובר בעתיד, אח"כ כל מיני מוטיבים זרקו אותי לעבר ואז שוב לעתיד ומה קורה פהההה), העולם התחלק לאלים. כל מדינה השתייכה לאל אחר, ובניו של אותו אל נשאו רק את שמו. ואז קם אדם, והחליט שתאיז הוא, אין-אלוהים, ובורח. לאן? לכל מקום ולשום מקום. כולם זרים, כולם אויבים, ומשמעות אין אל היא מוות. לכן האדם ממציא לעצמו שם, אל משלו והיסטוריה והניסיון הזה של 'למצוא את עצמו' ללא מושגי הודו של ימינו מוביל להקמת דת חדשה, חזקה ואימתנית.
אני חייבת להגיד שזה לא ספר שמיועד לכל אחד. הוא מסחרר, מבלבל, חשוך, כבד ואוורירי בו זמנית. לא משהו שניתן באמת להיאחז בו.
איני יודעת מה אני באמת חושבת על הספר, אך באיזה מקום אני מרגישה שאולי זאת הייתה מטרת הסופר – שהספר הזה פשוט יהיה. הוא עובדה קיימת, אין פה כן או לא, אוהב או שונא. זה ספר שהולך לסחרר אתכם במחשבות, בתהיות. להשאיר אתכם עם כל כך הרבה קצוות פתוחים, אבל מה שבטוח – אם תחליטו לנסות, אבל באמת לנסות עם ראש פתוח לשוני המוחלט של הספר הזה, לא תוכלו להוריד אותו מהידיים.
Displaying 1 - 5 of 5 reviews