What do you think?
Rate this book
הברלינאי האחרון
בעיני רוחי ראיתי את הצעדים שאבי השאיר. התאוויתי להם. קינאתי בגרמנים על שהם חיים במחיצת הצעדים האלה. קינאתי בהם מפני שאבי וחבריו אהבו אותם יותר משאהבו אותי או אותנו את הארץ שבה חיו ושבה נולדתי. " משהו רע קורה בגרמניה. קניוק ראה את זה מגיע... קרוב לעשרים שנה הוא מגיע אליה פעם אחר פעם, כדי להתחקות אחר "מפה גנטית" שהוריש לו אביו, יליד המקום, ולנסות להותיר את הקשר הגורדי היהודי-גרמני. כעת,לראשונה,האו מרגיש שהצליח להשתחרר מהשדים שרדפו אותו מאז ילדותו. אבל השדים שעזבו אותו מתעוררים אצל הגרמנים... "'מגרש השדים' של קניוק הוא ספרו הברלינאי האחרון...קניוק כינס בו את רשמי מסעותיו הרבים בגרמניה. כתב על מפגשים עם אנשים ברחבו ועם אנשי-שם. בתקופה שבה גרמניה "האחרת", המתאחדת, שינתה את פניה, קניוק שימש עד לרגע הרואה כל פגע. נפקד ונוכח, זר ושייך, משליך מבט חודר אל תוככי גרמניה של היום ועורך מסע אל תחתית התודעה הגרמנית. "בשפתו הישירה והנוקבת הוא סוגר חשבון עם אטימותם של הגרמנים, עם עיוורונם של האינטלקטואלים, עם צביעותם של היהודים המקומיים ועם בורותם של הישראלים, מנפץ את כל המיתוסים על גרמניה החדשה ועל הפיוס היהודי-גרמני...הוא חושף את האמת המרה, שאין 'גרמניה אחרת'. זאת הטרגדיה היהודית כאן, הוא מסביר. מאות שנים ניסו היהודים להיות אהובים על-ידי הגרמנים,אבל הגרמנים לא אוהבים אותם..."
- GenresNonfiction
221 pages, Unknown Binding
First published February 1, 2002
1 person is currently reading
27 people want to read
About the author
Yoram Kaniuk
48 books29 followersYoram Kaniuk (Hebrew: יורם קניוק) was an Israeli writer, painter, journalist, and theater critic.
Winner of the Bialik Prize for Children's Literature (1991).
Winner of the Bialik Prize for Children's Literature (1991).
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 5 of 5 reviews
February 3, 2018
"ברווח בין אי ההבנה הגרמני לאי ההבנה היהודי, נכנסים אינטלקטואלים גרמנים צעירים, אך גם ישראלים הכותבים על מה שהם קוראים "האינסטרומנטליזציה האידיאולוגית של השואה". בדומה למרטין ולזה הם אומרים: חלבנו מספיק את האשמה. הגרמנים היום אינם אשמים. היסטוריונים גרמנים וישראלים צעירים לא מעטים חולקים על אמונתי שישראל הינה תולדה של השואה. החוקר הישראלי המבריק משה צוקרמן אף תקף אותי קשות בספרו "השואה בחדר האטום". הוא תקף את עמדתי במלחמת המפרץ וטען בבהירות רבה שהשואה נוכסה על ידי היהודים ושבמקום לראות בה אירוע אוניברסלי הפכו אותה למעין "אידיאליזם פוליטי" המשתמש בשואה כבקוד, והמיתוס של השואה תפס את מקום השואה עצמה".
מה שצריך היה להישאל – וצוקרמן הוא כתובת טובה, אבל אישית – נעימה מכדי להיות עוינת – מה שצריך היה להישאל הוא, ממתי חיים עמים על- פי קודים מוסריים ומתוחכמים?
ההיסטוריונים האלה טוענים שישראל ניצלה ומנצלת את מצפונו המיוסר של העולם בעקבות השואה, וכך קיבל הקולקטיב הציוני את מה שהם קוראים לו "אשראי השואה". אשראי המצטמק והולך – לדעתם – ככל שמתרבים המעשים החריגים בשטחים הכבושים. "לשואה", טוען צוקרמן "אין לקח, אלא במישור ההומניסטי".
היסטוריונים ישראלים אחדים טוענים ש"ליהודים אין בעלות על הסבל". אבל בשביל לסבול ולהכיר בסבל אין צורך לחשוב במושגים של בעלות. אולי מי שקורא לסבל "מסחר", הוא עצמו מפגין בעלות על מוסר אבסולוטי שאפילו הוא היה חייב לדעת שאינו בנמצא. היסטוריון ישראלי אחר כתב: "ישראל העמידה את עצמה כאפיפיור החולש על כנסיית השואה"
אישית אני לא אוהבת את הכתיבה של קניוק. את ספרי הפרוזה שכתב וקראתי הוא כתב בזרם תודעה כל כך מבלבל שבחלקים אף לא הצלחתי להבין את מה שאני קוראת. אבל ספרו "הברלינאי האחרון", הוא ספר שונה בהמון מובנים מספרי הפרוזה שפירסם והוא אחד הספרים המרהיבים שיצא לי לקרוא. קניוק מתגלה בו כמסאי נפלא, מנומק וחודר קרבים ולב.
"הברלינאי האחרון" מאגד לתוכו מגוון הירהורים ומפגשים של קניוק בשנים שחרש לאורכה ולרוחבה של גרמניה "החדשה". אני לא סתם מסמנת את "החדשה" במרכאות כי לאורך כל הספר הוא מוכיח פעם אחר פעם כי אין חדש בגרמניה המודרנית. לפחות אין חדש במובן של הפנמת המסרים והלקחים ממלחמת העולם השניה.
הוא עוסק בעיקר בטיבם של זיכרון, אשמה ואחריות כאשר במציאות של היום מרבית הגרמנים לא רואים בעצמם אחראיים לקטסטרופה שחוללו אי אז בשנות הארבעים של המאה ה- 20.
הספר נע על הרצף ההגותי והאנקדוטלי שמשמש לתמוך את הטיעונים המנומקים והחותכים של קניוק.
"אדוני בטח מישראל ובטח שם לב שיש לנו בגרמניה בעיה לא קטנה של התענגות על רגשות אשם?! האם שמת לב שאנחנו מתנהגים כאילו אנחנו זקוקים להם? הבטתי בו בהשתאות. בזווית עיני הבחנתי באויב נבון ותמים, אויב שבאמת לא נזקקתי לו אותו יום. הוא לא נראה כשווה נקמות אדוני, אבל הצורך שלו לגעת באש הטריד אותי. עכשיו יתחיל הבולשיט הרגיל, איך כולם לא ידעו ולא היו נאצים וכל השואה נעשתה על- ידי איש אחד ואחותו, ואכן זה מה שקרה. הוא הסביר שבני משפחתו היו אנטי- נאצים. אבי לא לחם במלחמה, אמר. אני לא הצטרפתי להיטלר – יוגנד, וכולי. הצצתי בשעון, ידעתי שיש לי פחות מארבעים דקות עד הנחיתה בפריז. כבר התחלתי להתרגז. שאלתי, אז בעצם אתה פטור מכל הזבל הזה? הוא אמר: לא זבל, אבל אם אני מבין אותך נכון, כן, וזה כואב האמן לי, קראתי ספרים על התקופה, שמחתי שלפחות המשפחה שלנו היתה בסדר. אתה מבין, הוסיף ואמר, בניגוד, לחברים המסתירים מה שהיה במשפחותיהם, אני דווקא ביררתי ולא מצאתי שום פגם. פשוט לא ידענו דבר. הרגשתי את לחץ הדם שלי עולה.
שאלתי אותו במה הוא עוסק. הוא אמר שהוא מוזיקאי אבל למחייתו הוא בעליה של חנות לכלי מיטה שירש מאביו שמת לא מזמן: כרים, שמיכות, כסתות.
שאלתי אותו אם בתקופת המלחמה היתה החנות פתוחה. הוא ענה שחוץ מפעם אחת שהחנות נפגעה מעט מפצצה שנפלה ממול, היא היתה פתוחה כל הזמן. הייתי בן חמש- עשרה כשהמלחמה נגמרה, אמר. לפני כן עזרתי לאבי בחנות כי המצב היה קשה והיו הפצצות.
שאלתי אותו אם מתישהו ב- 1943 ו- 1944 כאשר היה בן 13 ו- 14 – וזה גיל שזוכרים – האם אביו קיבל משלוחים של כרים רכים ונעימים במחירי מציאה. הוא ענה, עכשיו שאתה אומר את זה, כן. קיבלנו. ואני זוכר שהם הגיעו מברלין.
שאלתי, בעודי מציץ בשעון, אם הכרים היו ממולאים בשערות. הקברניט כבר הודיע שאנחנו מתחילים בנחיתה ונא לקפל את המגשים וליישר את גב המושבים ולחגור את החגורות. שאלתי אותו אם הוא שאל את עצמו, או האם אביו שאל את עצמו, איך זה שלפתע פתאום הגיעו כרים ממולאים ובמה? מה עשה אותם כל – כך רכים? הוא חשב רגע ואמר: שערות. המון שערות. שערות אדם? כנראה כן, שערות אדם.
שאלתי אם הוא ואביו התפלאו שניתן למכור כל-כך בזול כרים כה נוחים ונעימים. הוא ענה שלא. שאלתי אותו אם הוא או אביו חשבו שבברלין הקימו בית – חרושת לשער – אדם. הוא הביט בי באימה קפואה שפתאום התפשטה על פניו, כן, היה בו יושר, והוא נראה כאילו גופו נתפס."
במהלך הספר עורך קניוק חשבון נפש נוקב עם הגרמנים שהחינוך למשמעת שטבוע בהם הופך אותם מועדים לחזרה על העבר. הוא מצביע על חוסר יכולתם להתמודד עם האחריות האישית והקולקטיבית למעשים הנוראים שקרו בכל אירופה בגללם. עם הדימויים השגויים והאופן שבו מעוצב הזיכרון הקולקטיבי. עם הצביעות וחוסר המוסריות של העמדות שהם מפגינים כנגד הציונות מבלי שהם יראו בכך אנטישמיות. ובמקביל הוא מתמודד עם הישראלים שמפגינים בורות ואנשטישמיות עצמית.
ספר חזק ומטלטל שקראתי אותו בנשימה אחת עצורה.
מה שצריך היה להישאל – וצוקרמן הוא כתובת טובה, אבל אישית – נעימה מכדי להיות עוינת – מה שצריך היה להישאל הוא, ממתי חיים עמים על- פי קודים מוסריים ומתוחכמים?
ההיסטוריונים האלה טוענים שישראל ניצלה ומנצלת את מצפונו המיוסר של העולם בעקבות השואה, וכך קיבל הקולקטיב הציוני את מה שהם קוראים לו "אשראי השואה". אשראי המצטמק והולך – לדעתם – ככל שמתרבים המעשים החריגים בשטחים הכבושים. "לשואה", טוען צוקרמן "אין לקח, אלא במישור ההומניסטי".
היסטוריונים ישראלים אחדים טוענים ש"ליהודים אין בעלות על הסבל". אבל בשביל לסבול ולהכיר בסבל אין צורך לחשוב במושגים של בעלות. אולי מי שקורא לסבל "מסחר", הוא עצמו מפגין בעלות על מוסר אבסולוטי שאפילו הוא היה חייב לדעת שאינו בנמצא. היסטוריון ישראלי אחר כתב: "ישראל העמידה את עצמה כאפיפיור החולש על כנסיית השואה"
אישית אני לא אוהבת את הכתיבה של קניוק. את ספרי הפרוזה שכתב וקראתי הוא כתב בזרם תודעה כל כך מבלבל שבחלקים אף לא הצלחתי להבין את מה שאני קוראת. אבל ספרו "הברלינאי האחרון", הוא ספר שונה בהמון מובנים מספרי הפרוזה שפירסם והוא אחד הספרים המרהיבים שיצא לי לקרוא. קניוק מתגלה בו כמסאי נפלא, מנומק וחודר קרבים ולב.
"הברלינאי האחרון" מאגד לתוכו מגוון הירהורים ומפגשים של קניוק בשנים שחרש לאורכה ולרוחבה של גרמניה "החדשה". אני לא סתם מסמנת את "החדשה" במרכאות כי לאורך כל הספר הוא מוכיח פעם אחר פעם כי אין חדש בגרמניה המודרנית. לפחות אין חדש במובן של הפנמת המסרים והלקחים ממלחמת העולם השניה.
הוא עוסק בעיקר בטיבם של זיכרון, אשמה ואחריות כאשר במציאות של היום מרבית הגרמנים לא רואים בעצמם אחראיים לקטסטרופה שחוללו אי אז בשנות הארבעים של המאה ה- 20.
הספר נע על הרצף ההגותי והאנקדוטלי שמשמש לתמוך את הטיעונים המנומקים והחותכים של קניוק.
"אדוני בטח מישראל ובטח שם לב שיש לנו בגרמניה בעיה לא קטנה של התענגות על רגשות אשם?! האם שמת לב שאנחנו מתנהגים כאילו אנחנו זקוקים להם? הבטתי בו בהשתאות. בזווית עיני הבחנתי באויב נבון ותמים, אויב שבאמת לא נזקקתי לו אותו יום. הוא לא נראה כשווה נקמות אדוני, אבל הצורך שלו לגעת באש הטריד אותי. עכשיו יתחיל הבולשיט הרגיל, איך כולם לא ידעו ולא היו נאצים וכל השואה נעשתה על- ידי איש אחד ואחותו, ואכן זה מה שקרה. הוא הסביר שבני משפחתו היו אנטי- נאצים. אבי לא לחם במלחמה, אמר. אני לא הצטרפתי להיטלר – יוגנד, וכולי. הצצתי בשעון, ידעתי שיש לי פחות מארבעים דקות עד הנחיתה בפריז. כבר התחלתי להתרגז. שאלתי, אז בעצם אתה פטור מכל הזבל הזה? הוא אמר: לא זבל, אבל אם אני מבין אותך נכון, כן, וזה כואב האמן לי, קראתי ספרים על התקופה, שמחתי שלפחות המשפחה שלנו היתה בסדר. אתה מבין, הוסיף ואמר, בניגוד, לחברים המסתירים מה שהיה במשפחותיהם, אני דווקא ביררתי ולא מצאתי שום פגם. פשוט לא ידענו דבר. הרגשתי את לחץ הדם שלי עולה.
שאלתי אותו במה הוא עוסק. הוא אמר שהוא מוזיקאי אבל למחייתו הוא בעליה של חנות לכלי מיטה שירש מאביו שמת לא מזמן: כרים, שמיכות, כסתות.
שאלתי אותו אם בתקופת המלחמה היתה החנות פתוחה. הוא ענה שחוץ מפעם אחת שהחנות נפגעה מעט מפצצה שנפלה ממול, היא היתה פתוחה כל הזמן. הייתי בן חמש- עשרה כשהמלחמה נגמרה, אמר. לפני כן עזרתי לאבי בחנות כי המצב היה קשה והיו הפצצות.
שאלתי אותו אם מתישהו ב- 1943 ו- 1944 כאשר היה בן 13 ו- 14 – וזה גיל שזוכרים – האם אביו קיבל משלוחים של כרים רכים ונעימים במחירי מציאה. הוא ענה, עכשיו שאתה אומר את זה, כן. קיבלנו. ואני זוכר שהם הגיעו מברלין.
שאלתי, בעודי מציץ בשעון, אם הכרים היו ממולאים בשערות. הקברניט כבר הודיע שאנחנו מתחילים בנחיתה ונא לקפל את המגשים וליישר את גב המושבים ולחגור את החגורות. שאלתי אותו אם הוא שאל את עצמו, או האם אביו שאל את עצמו, איך זה שלפתע פתאום הגיעו כרים ממולאים ובמה? מה עשה אותם כל – כך רכים? הוא חשב רגע ואמר: שערות. המון שערות. שערות אדם? כנראה כן, שערות אדם.
שאלתי אם הוא ואביו התפלאו שניתן למכור כל-כך בזול כרים כה נוחים ונעימים. הוא ענה שלא. שאלתי אותו אם הוא או אביו חשבו שבברלין הקימו בית – חרושת לשער – אדם. הוא הביט בי באימה קפואה שפתאום התפשטה על פניו, כן, היה בו יושר, והוא נראה כאילו גופו נתפס."
במהלך הספר עורך קניוק חשבון נפש נוקב עם הגרמנים שהחינוך למשמעת שטבוע בהם הופך אותם מועדים לחזרה על העבר. הוא מצביע על חוסר יכולתם להתמודד עם האחריות האישית והקולקטיבית למעשים הנוראים שקרו בכל אירופה בגללם. עם הדימויים השגויים והאופן שבו מעוצב הזיכרון הקולקטיבי. עם הצביעות וחוסר המוסריות של העמדות שהם מפגינים כנגד הציונות מבלי שהם יראו בכך אנטישמיות. ובמקביל הוא מתמודד עם הישראלים שמפגינים בורות ואנשטישמיות עצמית.
ספר חזק ומטלטל שקראתי אותו בנשימה אחת עצורה.
April 19, 2018
ספר טוב ומעניין. אך ברור כי מלכתחילה לא נועד לקהל הישראלי הרחב אלא לקהל הגרמני ואולי לכמה אינטלקטואלים ישראלים שקניוק רצה לסגור אתם חשבון בדיונים שלא אמר בהם את המילה האחרונה.
הכי הפריע לי שלספר לא מצורפות הערות בתחתית העמוד או בסוף הספר שיסבירו את כל המושגים, השמות, האנשים והמילים בגרמנית שקניוק מפזר לכל אורכו של הספר. מה שרק העצים את התחושה שהספר לא מיועד לישראלי הממוצע.
ספר שדורש הרבה חיפושים בגוגל אם רוצים להבין כל הקשר, וגם ככה הקשרים זה לא הצד החזק של קניוק, שלפעמים צריך לקרוא פסקה שלו 3 פעמים כדי להבין את ההשתלשלות שעברה לו בראש שקישרה בין הדברים.
אין ספק שיש מורכבות בדבריו אבל לפעמים גם חסר עוד משפט אחד שידביק בין הדברים וייעשה אותם קוהרנטיים יותר.
ובכל זאת ויחד עם כל זאת ספר חובה לכל ישראלי.
הכי הפריע לי שלספר לא מצורפות הערות בתחתית העמוד או בסוף הספר שיסבירו את כל המושגים, השמות, האנשים והמילים בגרמנית שקניוק מפזר לכל אורכו של הספר. מה שרק העצים את התחושה שהספר לא מיועד לישראלי הממוצע.
ספר שדורש הרבה חיפושים בגוגל אם רוצים להבין כל הקשר, וגם ככה הקשרים זה לא הצד החזק של קניוק, שלפעמים צריך לקרוא פסקה שלו 3 פעמים כדי להבין את ההשתלשלות שעברה לו בראש שקישרה בין הדברים.
אין ספק שיש מורכבות בדבריו אבל לפעמים גם חסר עוד משפט אחד שידביק בין הדברים וייעשה אותם קוהרנטיים יותר.
ובכל זאת ויחד עם כל זאת ספר חובה לכל ישראלי.
June 8, 2019
כשקוראים את קניוק מרגישים שכל ספר שכתב הינו בגדר צוואה.
מילותיו משמעותיות כל כך עד כי אינני מבינה מדוע יצירותיו משויכות לזרם התודעה: הנטייה להיסחף אחרי רעיונות ומילים שאינם תמיד נושקים למציאות.
האיש היה בעל דמיון פורה, בקיא בציור, פיסול ובמילה הכתובה וידע להסביר טוב מאוד רעיונות שהאחרים התקשו לפרש.
תמיד נדמה שכאב כל אימת שכתב ובעיקר אפשר לחוש זאת בספר זה.
השואה, הגרמנים, היהדות והישראליות מנקודת מבט אפלה, מאוכזבת וכועסת.
קניוק במיטבו!
August 30, 2018
בספר קיימים כמה דיאלוגים מעניינים בעלי תובנות יפות, אך יחד עם זאת יש בו גם הרבה שומן שאפשר היה לוותר עליו, אבל אז זה היה ספרון של 100 עמודים. קניוק היה צריך למלא אותו איכשהו...
February 26, 2014
"I'm finished" as in "I am not going to waste my time reading the other half".
what a load of crap.
on the one hand, he hates all Germans and wants them all to forever grovel, on the other, he's writing snide remarks about Israelis doing just that. no plot, no message.
really, such a waste of reading time.
what a load of crap.
on the one hand, he hates all Germans and wants them all to forever grovel, on the other, he's writing snide remarks about Israelis doing just that. no plot, no message.
really, such a waste of reading time.
Displaying 1 - 5 of 5 reviews