זאבה

by Mayan Rogel, מעין רוגל

כשהעולם שוב נפתח, גם הסודות מתגלים.
כשהכל נמחק, אפשר להתחיל מחדש.
כשאי אפשר לעצום עיניים, הכל חשוף.
אורך: 5 שעות ו24 דקות

מעין רוגל היא סופרת ותסריטאית, יועצת נרטיב ומורה לכתיבה. בעשרים השנים האחרונות פיתחה וניסחה את תפיסת המכניקה של הרגש מתוך עבודת הכתיבה שלה, ליווי כותבים, הנחיית והוראת כתיבה.
ראו אור ספריה: "היינו יכולות לנסוע", "יער", "גם קופים נופלים מעצים" ו"מה את יודעת".

Audiobook

Published January 1, 2023

Reviews

[Orin · Rating 5 out of 5]

וואו. איזה ספר נפלא. שואב, מערער, טורד. זה שילוב בין עולם ספקולטיבי, עלילות בערך-בלשיות, ודמויות עמוקות ומסקרנות. הכתיבה מעולה: היא משקפת לאורך כל הדרך את השפה היומיומית האמיתית שבה בני אדם מדברים וחושבים, ובכל זאת טובלת גם בפואטי.

הספר מחולק לשני סיפורים שונים, שמתרחשים באותו עולם והקשרים ביניהם מתבררים באופן עדין ויפה במהלך קריאת הסיפור השני. הסיפור הראשון – "עין שמאל" – אישי מאוד, עצוב, ומבוסס על אלמנט פנטסטי: הדמות הראשית יכולה/נאלצת, מדי פעם, לראות אל תוך העבר של הבית בו היא נמצאת. מתוך האלמנט הזה צומח עיסוק מרתק ומטריד במערכות יחסים מתעללות, מתחיל מסע מתפתל בין בתים זרים, ונחשפים הרבה סודות וזכרונות מודחקים.

הסיפור השני – "זאבה" – גם הוא אישי אבל כאן האישי קשור מאוד לציבורי: הספר מתרחש בעולם של כמה שנים אחרי מגיפה, שבמהלך הקריאה בסיפור הראשון נדמה אולי שהיא פשוט הקורונה של העולם שלנו, אבל בסיפור השני אנחנו מבינות שמדובר במגיפה דומה אבל יותר חמורה. הדמות הראשית בסיפור הזה איבדה במגיפה את כל האנשים הקרובים אליה, וקצת כמו הדמות ב"עין שמאל" היא מסתובבת בעולם אבודה, מנותקת מעצמה. ובתוך כך, היא מוצאת את עצמה מעורבת בחקירה משטרתית ובחיפוש אחר חשוד או חשודה מסתוריים.

שני הסיפורים בערך באותו האורך, אבל הסיפור הראשון מתקדם באיטיות יחסית לאורך 13 פרקים, והסיפור השני מועבר בקצב מהיר על גבי מעל 40 פרקים קצרים וקצרצרים. שניהם עוסקים בבדידות ובשאלות של זהות, בשמירת סודות, ביצר החטטנות, וביכולת שלנו להזדהות עם אנשים זרים, ודווקא מתוך ההזדהות האמפתית המוחלטת הזו – לאבד את עצמנו.

[Yaniv · Rating 4 out of 5]

דירוג סופי- 4.5 מתוך 5, מומלץ מאוד למי שאוהבים כתיבה סוחפת ונוארית, עם דמויות עגולות ושבורות.

הנובלה הראשונה עין שמאל דחוסה וחשוכה, כאילו צל כבד מאיים בכל רגע נתון על הדמות הראשית.
ענת, שאחותה של האקסית המתה שלה בילי ביקשה להעביר אליה את כל החפצים שלה. שכל זיכרון מבילי קשה, מחבק ואכזרי באותה הנשימה. שנעה בין בית לבית ולא מצליחה באמת להרגיש בבית שלה, אם היה לה בכלל כזה. שעין שמאל העל-אנושית שלה מדלגת אותה בין חלומות למציאות, בין הווה לעבר. בין הגוף שלה לגופות של דמויות אחרות ורגעי סיכון ואימה. ובין החלטות פשוטות כמו באיזה מיטה לישון לכאלה קשות ומשמעותיות כמו האם לשנות את החיים של אחרים.

"בשבילה, חשבתי. גם זה בשבילה. שמישהו כבר יראה אותה. שמישהו לא יעצום עיניים. שאני לא אעצום עיניים. עיניי נשארו פקוחות. ראיתי אותה" (עמ' 89).

כקורא הייתי רוצה סוף קצת סגור יותר וכתיבה פתוחה יותר שמאפשרת להיאחז בבדל, ויכול להיות שאחת המטרות הייתה בדיוק שלא להציע את האפשרות הזאת.

הנובלה השנייה זאבה כתובה כנואר בלשי מרשים ומצליחה לאזן בין המשקפיים האפורות-חשוכות שדרכו העולם נראה לבין המרדף בפרקים הקצרים אחרי החשודים. מישהו או מישהי נכנסים לבתים של אנשים בלילות, ומסתכלים עליהם ישנים. מחריד לגמרי ומזכיר סיוטים מהסרטים.
.הסופרת גם הצליחה בקלילות למקד את המבט הפורנזי בחפץ כל כך פרוזאי כמו סבון מפעם וניקיון אובססיבי והפכה אותם לראייה חותכת.
הוא גם על הזהות של הגיבורה שהיא בעצמה מעין זאבה בודדה, על מי שהיינו תוך כדי המגפה ועל מה נשאר מאיתנו היום. על משרדים ובירוקרטיה שכמו שהיא מעיקה על החיים, יודעת ברגעים מסוימים גם לשנות את פניה. על הרצון להיות ביחד עם אחר, לעשות טוב כדי להרפות קצת ממזוודה עמוסה של אשמה. הקצב רץ, הפרקים קצרים ויש כאן אפילו חברות נשית אמיצה שמחזיקה כמעט את כל הסערות.

"אולי כרוח רפאים כל מה שנותר לך זה לרדוף אחרים, להביט על החיים שלהם מתוך האין-חיים שלך. זה הכל. רק מבט" (עמ' 214).
נהניתי ממנה מאוד, וגם מהרגעים שבהם למרות הרצון לעזור והאנושיות, הוצבו להן גבולות

[Moran · Rating 3 out of 5]

Dark. Interesting, but not really my style.