What do you think?
Rate this book
עד יום הימים
היא נכנסת בלב הולם ונבלעת בין כותלי בית הספר. מעולם לא נפגשו במקום אחר. לפעמים היא רוצה לומר לו שייקח אותה למקום נעים יותר, חמים יותר, אבל לא מעיזה לבקש. היא אומרת דברים כאלה רק בשקט. בלב. כשאף אחד לא שומע. קח אותי קח אותי קח אותי מפה. קר ומוזר פה בערב שבת. הבניין הגדול אפל ודומם. רק חדרו הקטן, חדר סגן המנהל, מואר מאחורי הווילונות הכתומים. הוא מחכה לה.
ילדה בת 14 מאמינה שסגן מנהל בית הספר מאוהב בה. הם מקיימים ביניהם קשר סודי. הדברים שהוא עושה בה קשים, אבל המכתבים שהוא כותב לה מנחמים. עד שהם מתגלים.
אשה בת 41 חיה את חייה הטובים, המלאים. היא אמא לשניים. יש לה קריירה משגשגת ובעל אוהב. יום אחד היא מחליטה לחזור אל התקופה ההיא, האסורה. היא יוצאת למסע בין האנשים שהיו אז סביבהּ, ומנסה להבין – מה באמת קרה שם?
ספרה של שרית סרדס־טרוטינו חושף כרוניקה מצמיתה של טראומה שקפאה בזמן. באופן ייחודי ומעורר השתאות היא מצליחה לספר את כל הדברים שהילדה מתקשה להבין, והאישה פוחדת לראות. זהו סיפור על כמיהה לאהבה, על הדחף להסתיר, על הצורך לגלות – ועל האומץ לבחור ביניהם.
שרית סרדס־טרוטינו היא עיתונאית ותחקירנית. עד יום הימים הוא ספרה הראשון.
ילדה בת 14 מאמינה שסגן מנהל בית הספר מאוהב בה. הם מקיימים ביניהם קשר סודי. הדברים שהוא עושה בה קשים, אבל המכתבים שהוא כותב לה מנחמים. עד שהם מתגלים.
אשה בת 41 חיה את חייה הטובים, המלאים. היא אמא לשניים. יש לה קריירה משגשגת ובעל אוהב. יום אחד היא מחליטה לחזור אל התקופה ההיא, האסורה. היא יוצאת למסע בין האנשים שהיו אז סביבהּ, ומנסה להבין – מה באמת קרה שם?
ספרה של שרית סרדס־טרוטינו חושף כרוניקה מצמיתה של טראומה שקפאה בזמן. באופן ייחודי ומעורר השתאות היא מצליחה לספר את כל הדברים שהילדה מתקשה להבין, והאישה פוחדת לראות. זהו סיפור על כמיהה לאהבה, על הדחף להסתיר, על הצורך לגלות – ועל האומץ לבחור ביניהם.
שרית סרדס־טרוטינו היא עיתונאית ותחקירנית. עד יום הימים הוא ספרה הראשון.
254 pages, Paperback
First published August 1, 2022
1 person is currently reading
17 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 6 of 6 reviews
June 4, 2025
She calls it עד יום הימים (Until the Day of Days), but there is something almost sacrilegiously daily about the horror Sarit Sardas-Trotino strings together in this devastating, cutting, and brutally intelligent novel.
A woman answers a phone call. That’s how it starts. A woman answers a phone call, and suddenly a whole childhood erupts, guts and all, through the fabric of a carefully constructed adult life. “תודה שחזרת אליי” (“Thank you for calling me back”), she says, and the man replies, with the bureaucratic bark of a petty god, “מה את רוצה?” (“What do you want?”). What does she want? A reckoning, perhaps. Or silence. Or someone to say it wasn’t all in her head. But even that would be too easy.
This book is not about easy. It’s about what sticks to your ribs, your teeth, your sheets, and your memory when you’re thirteen and your teacher calls you חומד (“sweetheart”) and shuts the curtain and the door. It’s about the deafening choreography of power and shame, and the art of enduring with a straight back and soap in your mouth.
The story oscillates across three temporal planes: the traumatized adult journalist sleepwalking through domestic life in Neve Tzedek, the child violated in the fluorescent hush of an empty school building, and the teenager persuaded she is the author of her own destruction.
The girl eats lemon popsicles, frets about school uniforms, and learns the hard way what it means when the person holding the chalk also holds the key. “כזאת נשיקה” (“a kiss like that”), he says, over and over, as if repetition could baptize it into affection. The book does not depict sexual violence; it ambushes you with it — without graphic voyeurism but with linguistic clarity so dry it singes.
By the time the narrator, decades later, sits among survivors in a support group and blurts, “אני לא שייכת לפה” (“I don’t belong here”), we, too, are infected by the illusion that the articulation of trauma belongs only to certain types.
Sardas-Trotino's storytelling is all gut, no sugar. Sentences double back on themselves. Dialogue trips over shame. Memory behaves like a jealous ghost.
What astonishes is how much doesn’t get said — and how loudly the omissions scream. The mother ironing school shirts. The teacher praising שפתיים צהובות (“yellow lips”). The stifling ache of being believed too late, or not at all.
Sardas-Trotino writes like someone who has spent thirty years strangling a scream with a silk ribbon, and this book is the ribbon ripped off.
The style recalls the brutal transparency of Annie Ernaux, the quiet fury of Elena Ferrante, the moral nausea of Bernhard Schlink, and the sad domestic politics of Duras — but all with a rhythm that belongs entirely to the Hebrew language and to the Tel Aviv sidewalks on which this story staggers.
By the end, we are no longer sure whether to grieve or to thank her for saying it — for finally saying it. She doesn’t offer catharsis, only a mirror. And the mirror, like all good lies, tells the truth. Incredible, difficult, heartbreaking.
אבל שום דבר כאן לא נחתם בנקודה. גם לא בפסיק. הילדה ההיא שעמדה מול שער בית הספר עם שפתיים מצהיבות מארטיק לימון ונכנסה רק לראות את הכיתה החדשה שלה, היא זו שברחה אחר כך מהקומה השנייה כשציפורניו של סגן המנהל חפרו לה בזרוע, והבליטה במכנסיים שלו התחככה בירך החשופה שלה שוב ושוב ושוב. והיא זו שישבה בשיעור מלאכה והעזה לפלוט, "הוא מאוהב בי", וראתה את חנה בננה עוצרת את הנשימה, ואת כולן קופאות על חבלי המקרמה. והיא זו שהתקשרה, אחרי שלושים שנה, מהחום הלח של תל אביב, עם ילדה אחת תלויה על מותנה וילד בכיתה א’ שמחכה לצלצול, ושמעה שוב את קולו שואל "מה את רוצה?" — כאילו מה שהיה לא הספיק, כאילו הזיכרון שלה צריך אישור מהעבריין. והיא זו שנכנסה לפגישה במרכז סיוע ואמרה: "רומן, היה לי רומן עם המחנך שלי בכיתה ח’", ואחר כך ישבה במעגל הנשים וחשבה שכל הסיפור הזה בכלל לא שייך, עד שמישהי שתקה איתה מספיק חזק עד שהלב הבין מה שהשכל סירב. וזהו. אין פה גאולה, אין צדק, אין מנוח. יש רק אישה אחת שממשיכה ללכת על הקווים של המדרכה, הפעם בכוונה, כי מישהו פעם אמר לה שמה שקרה בכלל לא קרה. אבל היא זוכרת. היא זוכרת הכל. עד יום הימים.
A woman answers a phone call. That’s how it starts. A woman answers a phone call, and suddenly a whole childhood erupts, guts and all, through the fabric of a carefully constructed adult life. “תודה שחזרת אליי” (“Thank you for calling me back”), she says, and the man replies, with the bureaucratic bark of a petty god, “מה את רוצה?” (“What do you want?”). What does she want? A reckoning, perhaps. Or silence. Or someone to say it wasn’t all in her head. But even that would be too easy.
This book is not about easy. It’s about what sticks to your ribs, your teeth, your sheets, and your memory when you’re thirteen and your teacher calls you חומד (“sweetheart”) and shuts the curtain and the door. It’s about the deafening choreography of power and shame, and the art of enduring with a straight back and soap in your mouth.
The story oscillates across three temporal planes: the traumatized adult journalist sleepwalking through domestic life in Neve Tzedek, the child violated in the fluorescent hush of an empty school building, and the teenager persuaded she is the author of her own destruction.
The girl eats lemon popsicles, frets about school uniforms, and learns the hard way what it means when the person holding the chalk also holds the key. “כזאת נשיקה” (“a kiss like that”), he says, over and over, as if repetition could baptize it into affection. The book does not depict sexual violence; it ambushes you with it — without graphic voyeurism but with linguistic clarity so dry it singes.
By the time the narrator, decades later, sits among survivors in a support group and blurts, “אני לא שייכת לפה” (“I don’t belong here”), we, too, are infected by the illusion that the articulation of trauma belongs only to certain types.
Sardas-Trotino's storytelling is all gut, no sugar. Sentences double back on themselves. Dialogue trips over shame. Memory behaves like a jealous ghost.
What astonishes is how much doesn’t get said — and how loudly the omissions scream. The mother ironing school shirts. The teacher praising שפתיים צהובות (“yellow lips”). The stifling ache of being believed too late, or not at all.
Sardas-Trotino writes like someone who has spent thirty years strangling a scream with a silk ribbon, and this book is the ribbon ripped off.
The style recalls the brutal transparency of Annie Ernaux, the quiet fury of Elena Ferrante, the moral nausea of Bernhard Schlink, and the sad domestic politics of Duras — but all with a rhythm that belongs entirely to the Hebrew language and to the Tel Aviv sidewalks on which this story staggers.
By the end, we are no longer sure whether to grieve or to thank her for saying it — for finally saying it. She doesn’t offer catharsis, only a mirror. And the mirror, like all good lies, tells the truth. Incredible, difficult, heartbreaking.
אבל שום דבר כאן לא נחתם בנקודה. גם לא בפסיק. הילדה ההיא שעמדה מול שער בית הספר עם שפתיים מצהיבות מארטיק לימון ונכנסה רק לראות את הכיתה החדשה שלה, היא זו שברחה אחר כך מהקומה השנייה כשציפורניו של סגן המנהל חפרו לה בזרוע, והבליטה במכנסיים שלו התחככה בירך החשופה שלה שוב ושוב ושוב. והיא זו שישבה בשיעור מלאכה והעזה לפלוט, "הוא מאוהב בי", וראתה את חנה בננה עוצרת את הנשימה, ואת כולן קופאות על חבלי המקרמה. והיא זו שהתקשרה, אחרי שלושים שנה, מהחום הלח של תל אביב, עם ילדה אחת תלויה על מותנה וילד בכיתה א’ שמחכה לצלצול, ושמעה שוב את קולו שואל "מה את רוצה?" — כאילו מה שהיה לא הספיק, כאילו הזיכרון שלה צריך אישור מהעבריין. והיא זו שנכנסה לפגישה במרכז סיוע ואמרה: "רומן, היה לי רומן עם המחנך שלי בכיתה ח’", ואחר כך ישבה במעגל הנשים וחשבה שכל הסיפור הזה בכלל לא שייך, עד שמישהי שתקה איתה מספיק חזק עד שהלב הבין מה שהשכל סירב. וזהו. אין פה גאולה, אין צדק, אין מנוח. יש רק אישה אחת שממשיכה ללכת על הקווים של המדרכה, הפעם בכוונה, כי מישהו פעם אמר לה שמה שקרה בכלל לא קרה. אבל היא זוכרת. היא זוכרת הכל. עד יום הימים.
December 17, 2022
לסקירה מפורטת בעברית, קישור לבלוג שלי -
https://sivi-the-avid-reader.com/עד-י...
https://sivi-the-avid-reader.com/עד-י...
September 29, 2022
ספר קשה לעיכול, ספר חשוב כל כך. אף פעם לא חשבתי על קשר מיני עם קטינה אלא כניצול נוראי וכאן יש צד אחר - ילדה שהופכת להיות אישה וממשיכה להאמין שזאת הייתה ה-אהבה.
אחרי הספר הזה רוצים לחבק את הילדים חזק ולהקשיב להם יותר. ספר שהרגיש לי כמו עצם בגרון מהרבה סיבות, ספר שמאוד חשוב לקרוא אותו.
אחרי הספר הזה רוצים לחבק את הילדים חזק ולהקשיב להם יותר. ספר שהרגיש לי כמו עצם בגרון מהרבה סיבות, ספר שמאוד חשוב לקרוא אותו.
January 13, 2023
חכם, מטלטל ומעורר מחשבה. עוסק בנושא רגיש באופן מורכב שאינו נופל לקלישאות או למחשבה דיכוטומית.
June 28, 2025
״כשמתרחשת התנגשות בין רכב גדול לרכב קטן, הרכב הקטן יספוג את רוב הנזק והפגיעה. האנשים ברכב הגדול יצאו בנזקים קלים. ברכב הקטן יהיו נזקים קשים. לעיתים קטלניים. ״
סיפור קשה מאד לעיכול.
סיפור יחסים בין ילדה בת 14 לבין סגן מנהל בית ספר ומחנך כיתתה. הוא גורם לה להאמין שהוא מאוהב בה וגם היא מפתחת כלפיו בהדרגה רגשות אהבה. היא ילדה, הוא עושה בה דברים קשים, אבל גורם לה להרגיש מיוחדת, נערצת. כשהעניין מתגלה, בית הספר, שהייתה בו תמיד אווירה מטרידנית שהוביל מנהל בבית הספר, של בדיחות גסות, וחיבוק פה ושם ומבטים בוחנים כלפי הבנות המתפתחות במהירות בגיל הזה, מתייצב מאחורי המורה וגורם לכולם להאמין שמדובר בעלילת שווא. הילדה מנותקת, נקרעת מהסיפור באופן מידי ומוחלט, וזה מה שהכי כואב לה.
הניגוד בין מה שמתואר מזווית עיניהם של כל מי שהכיר את הפרשה לבין מה שהילדה הבינה והרגישה הוא קורע לב.
זהו סיפור של טראומה שקפאה בזמן ולא משחררת, מסופר מזווית לא שגרתית, שנותנת פתח לפרשנות אחרת, שזה לא תמיד שחור או לבן, ניצול או אהבה, ייתכן שזה גם איפשהו באמצע, בתחום האפור. האי בהירות הזאת טורדת מנוחה ולא מרפה מהגיבורה כל החיים. ייתכן שהבנה והכלה של רגשותיה היו עוזרות לה להתגבר ולהניח את העניין מאחוריה, אבל אף אחד לא מדבר איתה על זה. ברור לכולם שזה היה מעשה אסור, נקודה, סוף סיפור.
(אבל גם אם היו שם רגשות, גם אם הייתה שם אהבה, הוא המבוגר האחראי, בלי היוזמות שלו שום דבר לא היה בכלל מתחיל ושום דבר לא היה קורה. )
האזנתי לספר שמע, קריינות מצויינת של ג׳וי ריגר
סיפור קשה מאד לעיכול.
סיפור יחסים בין ילדה בת 14 לבין סגן מנהל בית ספר ומחנך כיתתה. הוא גורם לה להאמין שהוא מאוהב בה וגם היא מפתחת כלפיו בהדרגה רגשות אהבה. היא ילדה, הוא עושה בה דברים קשים, אבל גורם לה להרגיש מיוחדת, נערצת. כשהעניין מתגלה, בית הספר, שהייתה בו תמיד אווירה מטרידנית שהוביל מנהל בבית הספר, של בדיחות גסות, וחיבוק פה ושם ומבטים בוחנים כלפי הבנות המתפתחות במהירות בגיל הזה, מתייצב מאחורי המורה וגורם לכולם להאמין שמדובר בעלילת שווא. הילדה מנותקת, נקרעת מהסיפור באופן מידי ומוחלט, וזה מה שהכי כואב לה.
הניגוד בין מה שמתואר מזווית עיניהם של כל מי שהכיר את הפרשה לבין מה שהילדה הבינה והרגישה הוא קורע לב.
זהו סיפור של טראומה שקפאה בזמן ולא משחררת, מסופר מזווית לא שגרתית, שנותנת פתח לפרשנות אחרת, שזה לא תמיד שחור או לבן, ניצול או אהבה, ייתכן שזה גם איפשהו באמצע, בתחום האפור. האי בהירות הזאת טורדת מנוחה ולא מרפה מהגיבורה כל החיים. ייתכן שהבנה והכלה של רגשותיה היו עוזרות לה להתגבר ולהניח את העניין מאחוריה, אבל אף אחד לא מדבר איתה על זה. ברור לכולם שזה היה מעשה אסור, נקודה, סוף סיפור.
(אבל גם אם היו שם רגשות, גם אם הייתה שם אהבה, הוא המבוגר האחראי, בלי היוזמות שלו שום דבר לא היה בכלל מתחיל ושום דבר לא היה קורה. )
האזנתי לספר שמע, קריינות מצויינת של ג׳וי ריגר
December 16, 2023
"בחולצה אדומה וסנדלים, ילדה קטנה יחידה ותמה..."
היא גבוהה לגילה, מקדימה את בני כיתתה בהתפתחות פיזית ונפשית אבל כמו שתגיד דפנה לאחר שנים רבות כשהן עצמן אמהות - 'נערה בת ארבע עשרה היא עדיין אפרוח'.
הנערה פוסעת ברחוב מנסה לא לדרוך על הקווים במדרכה, זה משחק מאז ילדותה. לא דורכים על הקווים. למה? ככה. תקופת התום, שנות השמונים כשעדיין שיחקו קלאס וגומי, פעולות בצופים ושירה בציבור. הרבה לפני עידן האינטרנט, וואטסאפ, באג אלפיים ותנועת me too.
איפה הן שבאו לפעולות בצופים בחאקי וחולצה לבנה ואיפה בנותיהן של בני דורה כיום כשהן בנות ארבעים, נערות פתייניות עם לבוש חשוף הצמודות למסך, לכל רשת חברתית. דור הטיקטוק והאינסטוש.
נערה תמימה, זה מה שהיא. נערה תמימה שנלכדה בדיבורו החלקלק של המחנך הנערץ. לא רק מחנך, סגן מנהל! והוא אוהב אותה! הרי ככה אמר, לא? כותב לה שירים ומכתבים, יא אללה. איזו מלכודת דבש. המחנך הכריזמטי שמדבר לתלמידיו בגובה העיניים, מנגן באקורדיון בפעילויות בצופים וטיולים שנתיים. איזה גבר.
עצבן אותי, מודה. לא הספר עצמו. הוא מצויין, גלוי ואמיץ. התעצבנתי עליו, הבן אלף הזה. הנצלן המפתה נערה. הדמות הסמכותית, הסחבקית, התלמידים מתים עליו. גם היא, לפחות ככה חשבה. אפרוח בת ארבע עשרה. 'כשתהיי בת שמונה עשרה נוכל להיות יחד אם נרצה, אף אחד לא יוכל להגיד שום דבר'. באיזה מקום התעצבנתי גם על מי שפוצץ את העניין גם אם מכוונה טובה. עכשיו כל העולם ואחותו יודעים.
אבל ילדות בנות ארבע עשרה גדלות. והיא גדלה עם הזיכרון המעיק גם לאחר שסיימה את בית הספר ובגרה, נשואה ואם. עדיין שומרת על קשר מסויים עם בנות כיתתה משנות השמונים, עדיין אחוזת איזו אובססיה אליו אבל לא כזו שהיתה כנערה תמימה. עכשיו היא מבינה את האמת הכואבת, הצורבת, החורכת את נשמתה. עם בעלה בתיאטרון היא מבחינה בו יושב עם אשתו שלוש שורות לפניה ובהפסקה, במזנון, נועצת בו מבט רושף מלא טינה. 'להבות פראיות פורצות ממנה, דבקות אחת בשנייה, להבה בתוך להבה בתוך להבה שיוצרות יחד אש גדולה'. זעמה של אישה שבגרה והבינה. איזו טפשונת היתה כשעוד היתה דלוקה עליו, רחשה נאמנות והדפה את הגינויים. איזה דגנרט הוא היה.
לא לוותר על 'סוף דבר'.
לאורך הספר שזורים ריאיונות עם דמויות המלוות את הסיפור הקשה. גם מדורת השבט הישראלית כל כך לא נעדרת ממנו. ימי הזיכרון, טקסים, דגלים בחצי התורן והאבל. שירים של פעם. "צדיק כתמר יפרח, יפרח, צדיק כתמר יפרח"...שהוא מנגן לקבוצה מבוגרת בריקודי עם. האירוניה.
וכבר לא איכפת לה לדרוך על הקווים.
היא גבוהה לגילה, מקדימה את בני כיתתה בהתפתחות פיזית ונפשית אבל כמו שתגיד דפנה לאחר שנים רבות כשהן עצמן אמהות - 'נערה בת ארבע עשרה היא עדיין אפרוח'.
הנערה פוסעת ברחוב מנסה לא לדרוך על הקווים במדרכה, זה משחק מאז ילדותה. לא דורכים על הקווים. למה? ככה. תקופת התום, שנות השמונים כשעדיין שיחקו קלאס וגומי, פעולות בצופים ושירה בציבור. הרבה לפני עידן האינטרנט, וואטסאפ, באג אלפיים ותנועת me too.
איפה הן שבאו לפעולות בצופים בחאקי וחולצה לבנה ואיפה בנותיהן של בני דורה כיום כשהן בנות ארבעים, נערות פתייניות עם לבוש חשוף הצמודות למסך, לכל רשת חברתית. דור הטיקטוק והאינסטוש.
נערה תמימה, זה מה שהיא. נערה תמימה שנלכדה בדיבורו החלקלק של המחנך הנערץ. לא רק מחנך, סגן מנהל! והוא אוהב אותה! הרי ככה אמר, לא? כותב לה שירים ומכתבים, יא אללה. איזו מלכודת דבש. המחנך הכריזמטי שמדבר לתלמידיו בגובה העיניים, מנגן באקורדיון בפעילויות בצופים וטיולים שנתיים. איזה גבר.
עצבן אותי, מודה. לא הספר עצמו. הוא מצויין, גלוי ואמיץ. התעצבנתי עליו, הבן אלף הזה. הנצלן המפתה נערה. הדמות הסמכותית, הסחבקית, התלמידים מתים עליו. גם היא, לפחות ככה חשבה. אפרוח בת ארבע עשרה. 'כשתהיי בת שמונה עשרה נוכל להיות יחד אם נרצה, אף אחד לא יוכל להגיד שום דבר'. באיזה מקום התעצבנתי גם על מי שפוצץ את העניין גם אם מכוונה טובה. עכשיו כל העולם ואחותו יודעים.
אבל ילדות בנות ארבע עשרה גדלות. והיא גדלה עם הזיכרון המעיק גם לאחר שסיימה את בית הספר ובגרה, נשואה ואם. עדיין שומרת על קשר מסויים עם בנות כיתתה משנות השמונים, עדיין אחוזת איזו אובססיה אליו אבל לא כזו שהיתה כנערה תמימה. עכשיו היא מבינה את האמת הכואבת, הצורבת, החורכת את נשמתה. עם בעלה בתיאטרון היא מבחינה בו יושב עם אשתו שלוש שורות לפניה ובהפסקה, במזנון, נועצת בו מבט רושף מלא טינה. 'להבות פראיות פורצות ממנה, דבקות אחת בשנייה, להבה בתוך להבה בתוך להבה שיוצרות יחד אש גדולה'. זעמה של אישה שבגרה והבינה. איזו טפשונת היתה כשעוד היתה דלוקה עליו, רחשה נאמנות והדפה את הגינויים. איזה דגנרט הוא היה.
לא לוותר על 'סוף דבר'.
לאורך הספר שזורים ריאיונות עם דמויות המלוות את הסיפור הקשה. גם מדורת השבט הישראלית כל כך לא נעדרת ממנו. ימי הזיכרון, טקסים, דגלים בחצי התורן והאבל. שירים של פעם. "צדיק כתמר יפרח, יפרח, צדיק כתמר יפרח"...שהוא מנגן לקבוצה מבוגרת בריקודי עם. האירוניה.
וכבר לא איכפת לה לדרוך על הקווים.
Displaying 1 - 6 of 6 reviews