בין קיסריה לתל אביב של ראשית שנות האלפיים ובין ברלין לאתונה של ימינו – ילד, נער מתבגר וגבר צעיר נמצאים במסע התבגרות, והמסע שיעברו הוא סיפור חניכה מינית שהיא גם חלום בלהות. השפה שימצאו תהיה אינטנסיבית, מתעתעת ומתגרה, והם יִטלטלו במסעם בין אובססיה, תשוקה, טראומה ושנאה עצמית, שיוּתכו יחד לכדי יופי, וגם סכנה ממשית. ביצירתו הראשונה בפרוזה, שהיא רשת אסוציאטיבית ודיסוציאטיבית של הֶקשרים, מנסח ג'ייסון דנינו הולט תמונת דיוקן של נפש מפוררת וכותב על תאווה שלא יודעת שׂובע: על סקס מזדמן חוזר ונשנה בין גברים; על יחסים רעילים ועל התמכרויות. מתוך רצון לקבוע את גורלו, כותב המְסַפֵּר על השליטה שבהיזכרוּת ועל חוסר השליטה שבאֶרוס, ונע בין מצבים מדומיינים. על מסלול ההרס הנרקוטי, בסמיכוּת המקום של הזיכרון – מה ליד מה – נחשׂפים ההיגיון הנפשי של הגיבור, הגוף שלא משאיר סימן והנפש שבתורהּ דווקא כן. בסִחרור הזמנים והפרטים, המאמץ שיעלה יהיה להיעשות "דומה לתמונה שלךָ". ומה עם טבעת החנק שהיא ה"אני" ועם החיים שמחוץ למבוך ההשתקפויות? "אני ממציא הכול כי הכול באמת קרה", כך המְספר של הרומן הקצר והפרובוקטיבי הזה, שהוא צולף וגועש, ולִבּוֹ חידה.
לא יכולתי להניח את הספר מתחילתו ועד סופו נאחזתי במילים החוזרות שוב ושוב: אריה, קיא, בן, חלזונות, אמא, פרחים, יפה, מורי, גידי, אבא, קיסריה, יאסונס, נמלת אש ענקית, פנקס כחול, "אני לא יכולה יותר" תל אביב, ציפורניים, גבר, אני. הן כולן שזורות זו בזו במיומנות פואטית שמרגישה כמו איגרוף בבטן לאחר כל נקודה. והן רוקמות, משפט אחר משפט, את תמונתו השברירית של ילד יפה, ילד בן כל הגילאים, ילד כל כך על מותי עד לכדי טישטוש הזמן עצמו. והוא לנצח מתהלך כלוא בלולאה של הרס, ניצול ותשוקה שהולכת ומתהדקת סביבו עם חולפו של הזמן. הוא בן שלושים ושלוש ואביו כבר מת. בגיל ארבעים הוא הבטיח למות מחנק הלולאה על צווארו.
This entire review has been hidden because of spoilers.
ספר מטלטל לגמרי אבל מעולה ומשאיר אותך לגמרי בתוך הסיפור. הוא אחד הספרים האהובים עלי והוא נתן לי נקודת מבט שונה לגמרי על החיים. ממליץ לגמרי, מה שכן, הוא השאיר לי צלקת מטורפת כשקראתי אותו.