What do you think?
Rate this book
נימר בקרמן #1
המחוז הדרומי
העיר נתיבות, היא עיר של קדושה, לימוד תורה וקבלה ואין בה מעשי פשע יוצאי דופן. לכן, כאשר נמצאת בליל חג השבועות גופתה של תמר בת ה-14, שנרצחה בצורה אכזרית לא רחוק מקברו של הבאבא סאלי, האדמה רועדת. ימים ספורים לאחר מכן נרצחת צעירה יפהפייה בשם איזי לאחר שבקרה בחצרו של רב ידוע. האם בעיר הקודש נתיבות פועל רוצח סדרתי? מיהי הבאה בתור?
מפקח נימר בקרמן, קצין המשטרה החוקר, בן לאב בדואי מוסלמי ואם יהודייה ממוצא רוסי, שלאור מוצאו נמצא בתווך בין כוחות המתנגשים כל העת, יוצא לפענח את אחת מתעלומות הרצח המזעזעות ביותר שאירעו בישראל. מהלך החקירה חושף עולם אפל ומערכת שלמה של שקרים ושחיתות שפשתה בחצר רבנית ידועה ומהוללת. עולם אפל מתחת לקדושה. מיהו הקדוש היהודי הנסתר שלקח על עצמו ניאוף ועריות? האם מאחורי דמותו של הרב בן משיח מסתתר סוד נורא? מדוע המשטרה מסתירה שסדרת הרציחות הללו חוזרת על עצמה במחזוריות מדי כמה שנים.
"המחוז הדרומי" מתרחש במיקרוקוסמוס הייחודי של הדרום על כל האוכלוסיות שדרות בו בכפיפה אחת. רחוק מהמרכז העולם הוא אחר. עולמות שונים מתנגשים זה בזה בעוצמה שאיננו מורגלים בה. בחורי ישיבה למדנים, יוצאי צבא מהוללים שחזרו בתשובה, נשים שבאות לקבל ברכה לפרי בטן, בדואים תושבי הנגב, מסתננים מחפשי עבודה, עיתונאים בתחילת דרכם ובתווך צוות משטרה, שהוא שיקוף של החברה הישראלית, המגוונת, רבת הפנים ולא אחת מסוכסכת בינה לבין עצמה.
יגאל צור מגולל סיפור מתח מחשמל ומהפנט, שבמרכזו דמות ייחודית של בלש חוקר, שזוהי הופעתו הראשונה בספרות המתח הישראלית והעולמית. אנדר-דוג אמיתי שנתקל בחומת המציאות המושחתת ומגלה שהאמת היא לא רק עצובה לנפשות הפועלות אלא לכולנו.
יגאל צור משתמש בנרטיב, בסיפור, כזכוכית מגדלת למבט על קווי השבר בחברה שלנו, וזורק אור אל תוך הנקיקים העמוקים ואפלים שאליהם מושלכים הסיפורים שלא סופרו עד כה של חוסר צדק חברתי כמו גופות ללא דורש. הפשע הוא בדיוני אבל המוקד שלו הוא הבאה של הסודות אל אור העולם והניסיון לתקן עוולות.
מפקח נימר בקרמן, קצין המשטרה החוקר, בן לאב בדואי מוסלמי ואם יהודייה ממוצא רוסי, שלאור מוצאו נמצא בתווך בין כוחות המתנגשים כל העת, יוצא לפענח את אחת מתעלומות הרצח המזעזעות ביותר שאירעו בישראל. מהלך החקירה חושף עולם אפל ומערכת שלמה של שקרים ושחיתות שפשתה בחצר רבנית ידועה ומהוללת. עולם אפל מתחת לקדושה. מיהו הקדוש היהודי הנסתר שלקח על עצמו ניאוף ועריות? האם מאחורי דמותו של הרב בן משיח מסתתר סוד נורא? מדוע המשטרה מסתירה שסדרת הרציחות הללו חוזרת על עצמה במחזוריות מדי כמה שנים.
"המחוז הדרומי" מתרחש במיקרוקוסמוס הייחודי של הדרום על כל האוכלוסיות שדרות בו בכפיפה אחת. רחוק מהמרכז העולם הוא אחר. עולמות שונים מתנגשים זה בזה בעוצמה שאיננו מורגלים בה. בחורי ישיבה למדנים, יוצאי צבא מהוללים שחזרו בתשובה, נשים שבאות לקבל ברכה לפרי בטן, בדואים תושבי הנגב, מסתננים מחפשי עבודה, עיתונאים בתחילת דרכם ובתווך צוות משטרה, שהוא שיקוף של החברה הישראלית, המגוונת, רבת הפנים ולא אחת מסוכסכת בינה לבין עצמה.
יגאל צור מגולל סיפור מתח מחשמל ומהפנט, שבמרכזו דמות ייחודית של בלש חוקר, שזוהי הופעתו הראשונה בספרות המתח הישראלית והעולמית. אנדר-דוג אמיתי שנתקל בחומת המציאות המושחתת ומגלה שהאמת היא לא רק עצובה לנפשות הפועלות אלא לכולנו.
יגאל צור משתמש בנרטיב, בסיפור, כזכוכית מגדלת למבט על קווי השבר בחברה שלנו, וזורק אור אל תוך הנקיקים העמוקים ואפלים שאליהם מושלכים הסיפורים שלא סופרו עד כה של חוסר צדק חברתי כמו גופות ללא דורש. הפשע הוא בדיוני אבל המוקד שלו הוא הבאה של הסודות אל אור העולם והניסיון לתקן עוולות.
295 pages, Paperback
First published November 1, 2020
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 4 of 4 reviews
September 16, 2024
לסקירה מפורטת בעברית, קישור לבלוג שלי -
https://sivi-the-avid-reader.com/המחו...
https://sivi-the-avid-reader.com/המחו...
July 25, 2022
3.5 ⭐️
מצד אחד, ספר מתח טוב עם תעלומה מסקרנת.
מצד שני, הספר כתוב במאצואיזם מיותר. גם דמות הבלש (נימר בקרמן) משתמשת באלימות ללא צורך, גם השפה, גם תיאורי הסקס. הכל מרגיש כמו סרט ישראלי של שנות ה-80, שהיו חייבים להראות ציצי בלי שום צורך עלילתי.
2 נשים נרצחות בצורה מזעזעת בשדרות. הבלש נימר בקרמן - בן לאב בדוואי ואמא רוסייה יהודיה - מטפל בחקירת הרציחות, ובעזרת בלש ותיק קושר אותן ל-3 רציחות אחרות שהיו בעבר. החקירה מובילה אותם לקהילה של רב מקובל וכריזמטי בשדרות, ומעוררת נגדם את תושבי העיר.
הספר מתאר את שדרות כעיר מטורללת לגמרי עם תושבים נטולי בינה, שקל לשלהב אותם ולגרום להם לרוץ עם קלשונים ולפידים בוערים ברחובות. הספר מתאר גם את כל הרבנים כסוטים חרמנים. מכיוון שהספר מעליב כמעט כל עדה ודת שקיימות בישראל, אני מבינה שזה חלק מהכתיבה המצואיסטית ולא לוקחת ללב. עדיין, היו כמה נפילות בתחקיר הדתי (הנחת תפילין בתפילת שבת בבוקר? סירייסלי? זאת טעות גסה שקשה לסלוח עליה, בזמן שאת הטעויות האחרות עוד אפשר להחליק).
בשורה התחתונה: ספר מתח טוב ומרתק, אבל חבל שעורכי הספר לא הרגיעו קצת את הטון והכתיבה.
מצד אחד, ספר מתח טוב עם תעלומה מסקרנת.
מצד שני, הספר כתוב במאצואיזם מיותר. גם דמות הבלש (נימר בקרמן) משתמשת באלימות ללא צורך, גם השפה, גם תיאורי הסקס. הכל מרגיש כמו סרט ישראלי של שנות ה-80, שהיו חייבים להראות ציצי בלי שום צורך עלילתי.
2 נשים נרצחות בצורה מזעזעת בשדרות. הבלש נימר בקרמן - בן לאב בדוואי ואמא רוסייה יהודיה - מטפל בחקירת הרציחות, ובעזרת בלש ותיק קושר אותן ל-3 רציחות אחרות שהיו בעבר. החקירה מובילה אותם לקהילה של רב מקובל וכריזמטי בשדרות, ומעוררת נגדם את תושבי העיר.
הספר מתאר את שדרות כעיר מטורללת לגמרי עם תושבים נטולי בינה, שקל לשלהב אותם ולגרום להם לרוץ עם קלשונים ולפידים בוערים ברחובות. הספר מתאר גם את כל הרבנים כסוטים חרמנים. מכיוון שהספר מעליב כמעט כל עדה ודת שקיימות בישראל, אני מבינה שזה חלק מהכתיבה המצואיסטית ולא לוקחת ללב. עדיין, היו כמה נפילות בתחקיר הדתי (הנחת תפילין בתפילת שבת בבוקר? סירייסלי? זאת טעות גסה שקשה לסלוח עליה, בזמן שאת הטעויות האחרות עוד אפשר להחליק).
בשורה התחתונה: ספר מתח טוב ומרתק, אבל חבל שעורכי הספר לא הרגיעו קצת את הטון והכתיבה.
May 11, 2021
הרעיון בספר זה נראה מאוד מעניין ואף, נראה ממש הגיוני. מצב שבו
יש מעין "מאפיה מקומית" השולטת בחיי החברה ובאנשים בעיר
מקומית קטנה, בחסות אמונה, בהחלט מעניין.
אך, לצערי, הביצוע ונושא האמינות בהתרחשויות לאורך כל הספר היה
לוקה בחסר. הן מבחינת ההתנהגות של הדמות הראשית. פעם היא מתוארת
כאחת שיודעת מה זו סבלנות, בגלל מוצאה וגם בגלל עיסוקה בעבר(גשש
בצבא). ומצד שני, היא מוצגת כחמומת מוח ללא סבלנות (כלפי עמיתיה,
כלפי הנחקרים ובכלל).
ועוד משהו שהפריע לי הוא, ההתנהגות של השוטרים (אמירות גזעניות בוטות
באופן חופשי, הטרדות מיניות באופן חופשי. וגם אלימות חופשית וגלויה לכל.
וכל זה ללא התייחסות ממשית, לא מעמיתיהם ולא מהסובבים אותם. דבר לא
הגיוני בעליל בעולם שאנו חיים בו. במיוחד כשמדובר באנשי ציבור.
לקורא מזדמן (שלא צוין בפניו תאריך יציאת הספר) יראה המצב כאילו שהוא
קורא אירועים שקרו במאה ה-17 וה-18 ולא, במאה ה-21!!!
היו עוד דברים נוספים שהפריעו לי...אסתפק רק בלומר - אמינות זה לא
בדיוק הצד החזק של ספר זה.
יש מעין "מאפיה מקומית" השולטת בחיי החברה ובאנשים בעיר
מקומית קטנה, בחסות אמונה, בהחלט מעניין.
אך, לצערי, הביצוע ונושא האמינות בהתרחשויות לאורך כל הספר היה
לוקה בחסר. הן מבחינת ההתנהגות של הדמות הראשית. פעם היא מתוארת
כאחת שיודעת מה זו סבלנות, בגלל מוצאה וגם בגלל עיסוקה בעבר(גשש
בצבא). ומצד שני, היא מוצגת כחמומת מוח ללא סבלנות (כלפי עמיתיה,
כלפי הנחקרים ובכלל).
ועוד משהו שהפריע לי הוא, ההתנהגות של השוטרים (אמירות גזעניות בוטות
באופן חופשי, הטרדות מיניות באופן חופשי. וגם אלימות חופשית וגלויה לכל.
וכל זה ללא התייחסות ממשית, לא מעמיתיהם ולא מהסובבים אותם. דבר לא
הגיוני בעליל בעולם שאנו חיים בו. במיוחד כשמדובר באנשי ציבור.
לקורא מזדמן (שלא צוין בפניו תאריך יציאת הספר) יראה המצב כאילו שהוא
קורא אירועים שקרו במאה ה-17 וה-18 ולא, במאה ה-21!!!
היו עוד דברים נוספים שהפריעו לי...אסתפק רק בלומר - אמינות זה לא
בדיוק הצד החזק של ספר זה.
December 5, 2020
שתיקת הגמלים: "המחוז הדרומי" משלח רוצח סדרתי בנתיבות. החרדים לא יאהבו את זה
ספר המתח המסוקס של יגאל צור מציב במרכזו שוטר בדואי שחוקר מקרי רצח מבעיתים במיוחד שמובילים אל האליטה החרדית בנתיבות, מה שמבעיר כל חבית נפץ אפשרית. יהיה קשוח
ירון פריד 27/11/2020 מעריב
יגאל צור, “המחוז הדרומי", בזלת, 295 עמ'
בין מאהל בדואי לאוהלה של תורה דוהרת עלילת “המחוז הדרומי" על דבשת גמל עצבני ב"ארץ הישימון שקללה רבצה עליה כעת" (גמלים לא יפתיעו אותך, מאבחן אחד הגיבורים, אנשים כן); בין רציחות מבעיתות שהן למעשה סוג של שחיטות כשרות, שפיפוני מדבר ארסיים, גזענים, מלשינים (“מוייסרים", בלשון התלמידים החכמים, ובנתיבות “כל מנקה זבל הוא תלמיד חכם"), מעשי טומאה של צדיקים “קדושים" או סתם אורגיה חוקית אך לוהטת של שוטר (“נמר בין חוקרים", כפי שהיה רוצה שיגידו על קברו), זונה ויקינגית (אבל רק בפי המלעיזים) ופתולוגית תאבת חיים, שלכאורה מעדיפה כלבים על בני אדם ושהסטיקר הענייני על מכוניתה מודיע: “עפר אתה ואל עפר תשוב", למקרה ששכחנו.
“או שאתה עבד לנשמה שלך או שאתה עבד לתאוות שלך", זה המוטו שמוביל אל הסטרא אחרא, הצד האחר, האפל, של האנושיות (והיהדות בפרט?) או במילותיה של ויקיפדיה: שם בארמית לכלל כוחות הרוע, ובהם עבודה זרה, שטן, מלאך המוות, רוחות, שדים, כשפים, העלאה באוב, תאוות חומריות. כל הכוחות האלה, לצד מוטיבים קדמוניים כמו (אזהרת קלקלן מינורית) דיבוק שנכנס בנער שראה יותר מדי, וכמובן אל מול מעלותיה הלא מבוטלות של האמונה (אם כי במינונים לא הכי הוגנים) וגדולתה של רוח האדם, נשזרים בסיפור האכזרי (ובכל זאת בידורי) המותח, המובא בסגנון מחוספס, שלא לומר מסוקס, עם נגיעות פיוטיות (“הוא בהה במילים ובאותיות שתמיד ידעו לשמח אותו ועכשיו הסתלק מהן כל הדבש") שמתאימות לטון הכללי הבוטה (“האלכוהול שפיכה בעורקים והקוק שדפק ברקות") ופה ושם גם מתאימות פחות.
הציר המרכזי שעליו בונה יגאל צור - סופר, טייל, כתב שטח והרפתקן - את סיפורו הוא הפתעת ליהוק מובהקת, שמכתיבה מהלכים רבים וחזקים בעלילה. בתפקיד החוקר הכריזמטי התורן, קבלו את נימר בקרמן, קצין בילוש מרחבי, קאובוי עם סוסה, בדואי מצד אביו ויהודי מצד אמו הרוסייה והנפקדת, ששולחת גלויות ממסעותיה בעולם עם שטר של 100 דולר והבטחה שהיא עושה חיים. אחיו הוא גשש גיבור ומעוטר, והוא עצמו תותח בתחומו, אבל תמיד נופל בין הכיסאות: בשביל הבדואים הוא יהודי, בשביל היהודים הוא ערבי. הוא הראשון ללגלג על עצמו ועל דימויו כלורנס איש ערב מקומי, עלק, כלומר על הדעות הקדומות של היהודים, שבטוחים שלעיסת לענה ושתיית חלב נאקות הן דרכם היומיומית של בני שבטו לעקוף את הרפואה הקונבנציונלית למשל, אם כי הוא כשלעצמו מעדיף דווקא מיץ מנגו מצרי. הוא מדמיין את הבדואים מקללים בלבם את “הבן של היהודייה" ותוהים “מה יש לו שלא למד לחיות בין הרוח החודרת לעצמותיו בחורף לאדמה הלוהטת תחת כפות רגליו בקיץ?".
צור שידך לנימר סייד־קיק מוצלח בדמות ישראל אמסטרדם, מעשן כבד ונס רפואי מהלך בקושי, חוקר שסרח (לכאורה) והוגלה לג'וב משפיל בגלל פוליטיקה חרדית מסועפת ומסואבת בבית שמש (תחנה ראשונה), שם חקר רציחות סדרתיות שנראה כי עתה, כעבור שבע שנים רעות, הן מתחדשות בנתיבות (תחנה שנייה), שרמות הסיאוב בה אף מאפילות על אלו של קודמתה. אמסטרדם הדתי (כיפה סרוגה על קרחת נוגה) מתעקש לעזור לבקרמן הבדואי חסר האלוהים בחקירה הנוכחית, בניגוד לרצונו של השני, עד שלנגד עינינו מתגבשים סטארסקי והאץ' (או שמא סמי וסוסו) חדשים, שיחסיהם המיוחדים מרימים את העסק.
העסק עצמו מעט שעטנזי. מותחן טראשי מודע לעצמו, עם יומרות של ביקורת חברתית ואנטי־חרדית, פזילה לפורנו רך (היו סמוכים ובטוחים שאם אישה מושכת מופיעה במעיל פרווה, היא אינה לובשת דבר מתחתיו), אקזוטיקה מדברית (אם מישהו צוחק זה בוודאי צבוע, ותחושת בטן אופיינית של חוקר משטרה מנוסחת כך: “זה כמו ללכת במדבר ופתאום משב רוח מביא ריח עז של נבלה סרוחה, אבל יכול להיות שרק אחרי שתצעד עוד כמה עשרות מטרים תגלה שזאת גווייה מרקיבה של כבשה"), אזכורים של תרבות “גבוהה" (תרועת החצוצרה מהקונצרט הברנדנבורגי של באך מבשרת רעות, למשל), לצד כתיבה “נמוכה" במתכוון, שכאמור שואפת ליותר לרגעים, ואז קולעת וגם מחטיאה.
המודעות העצמית מבורכת. מישהו מדבר על כך שדמות הרוצח קופאת בעיני הנרצח, והדבר האחרון שהנרצח רואה מתקבע ברשתית העין. תגובת נימר: “שטויות. אגדות משטרה שמופיעות בסרטי מתח. קוראים לזה אופטוגרפיה. הלוואי וזה היה נכון. אנחנו כאן לא בז'אנר של המתח אלא של הזוועה". לפעמים זה מפורש מדי וגולש להאכלה בכפית, כששוטר מודיע (בהדהוד כמעט נבואי לקורונה) למשל: “עמלק נחת עלינו.
קריסת מערכות. חיידק אלים טורף, שיאכל את כולם ובסוף גם אותנו". יש דמויות משנה מקוריות ואף מרגשות, כמו זו של אריתראי שנדרש לבנות את קברו (גל אבנים) או רב חוזר בתשובה, לשעבר טייס קרב שנפל בשבי הסורי ועונה קשות, וצור מחזיר אותו לטראומה באופן מחוכם, אבל בסופו של דבר הממסד החרדי מוצג כאויב שחור, כמעט ללא גוונים של חסד. החרדים, שלא זכו ליחסי ציבור חיוביים במיוחד בשנה האחרונה, לא ישושו לראות את השתקפותם בספר. כשאינם בריונים אלימים וחמומי מוח, חלקם מוצגים בספר כפדופילים, שנוררים, נואפים, מוציאי דיבה (“שמועות זדון רצות מהר"), סחטנים, נכלוליים, בוחשים בקדרות לא להם, רעים ועוינים לכל ה"אחרים" ולעצמם. נקודות אור? כמעט שאין.
הספר עושה את העבודה ביעילות ומספק שעה קלה (לבעלי בטן חזקה) של מתח קשוח.
ספר המתח המסוקס של יגאל צור מציב במרכזו שוטר בדואי שחוקר מקרי רצח מבעיתים במיוחד שמובילים אל האליטה החרדית בנתיבות, מה שמבעיר כל חבית נפץ אפשרית. יהיה קשוח
ירון פריד 27/11/2020 מעריב
יגאל צור, “המחוז הדרומי", בזלת, 295 עמ'
בין מאהל בדואי לאוהלה של תורה דוהרת עלילת “המחוז הדרומי" על דבשת גמל עצבני ב"ארץ הישימון שקללה רבצה עליה כעת" (גמלים לא יפתיעו אותך, מאבחן אחד הגיבורים, אנשים כן); בין רציחות מבעיתות שהן למעשה סוג של שחיטות כשרות, שפיפוני מדבר ארסיים, גזענים, מלשינים (“מוייסרים", בלשון התלמידים החכמים, ובנתיבות “כל מנקה זבל הוא תלמיד חכם"), מעשי טומאה של צדיקים “קדושים" או סתם אורגיה חוקית אך לוהטת של שוטר (“נמר בין חוקרים", כפי שהיה רוצה שיגידו על קברו), זונה ויקינגית (אבל רק בפי המלעיזים) ופתולוגית תאבת חיים, שלכאורה מעדיפה כלבים על בני אדם ושהסטיקר הענייני על מכוניתה מודיע: “עפר אתה ואל עפר תשוב", למקרה ששכחנו.
“או שאתה עבד לנשמה שלך או שאתה עבד לתאוות שלך", זה המוטו שמוביל אל הסטרא אחרא, הצד האחר, האפל, של האנושיות (והיהדות בפרט?) או במילותיה של ויקיפדיה: שם בארמית לכלל כוחות הרוע, ובהם עבודה זרה, שטן, מלאך המוות, רוחות, שדים, כשפים, העלאה באוב, תאוות חומריות. כל הכוחות האלה, לצד מוטיבים קדמוניים כמו (אזהרת קלקלן מינורית) דיבוק שנכנס בנער שראה יותר מדי, וכמובן אל מול מעלותיה הלא מבוטלות של האמונה (אם כי במינונים לא הכי הוגנים) וגדולתה של רוח האדם, נשזרים בסיפור האכזרי (ובכל זאת בידורי) המותח, המובא בסגנון מחוספס, שלא לומר מסוקס, עם נגיעות פיוטיות (“הוא בהה במילים ובאותיות שתמיד ידעו לשמח אותו ועכשיו הסתלק מהן כל הדבש") שמתאימות לטון הכללי הבוטה (“האלכוהול שפיכה בעורקים והקוק שדפק ברקות") ופה ושם גם מתאימות פחות.
הציר המרכזי שעליו בונה יגאל צור - סופר, טייל, כתב שטח והרפתקן - את סיפורו הוא הפתעת ליהוק מובהקת, שמכתיבה מהלכים רבים וחזקים בעלילה. בתפקיד החוקר הכריזמטי התורן, קבלו את נימר בקרמן, קצין בילוש מרחבי, קאובוי עם סוסה, בדואי מצד אביו ויהודי מצד אמו הרוסייה והנפקדת, ששולחת גלויות ממסעותיה בעולם עם שטר של 100 דולר והבטחה שהיא עושה חיים. אחיו הוא גשש גיבור ומעוטר, והוא עצמו תותח בתחומו, אבל תמיד נופל בין הכיסאות: בשביל הבדואים הוא יהודי, בשביל היהודים הוא ערבי. הוא הראשון ללגלג על עצמו ועל דימויו כלורנס איש ערב מקומי, עלק, כלומר על הדעות הקדומות של היהודים, שבטוחים שלעיסת לענה ושתיית חלב נאקות הן דרכם היומיומית של בני שבטו לעקוף את הרפואה הקונבנציונלית למשל, אם כי הוא כשלעצמו מעדיף דווקא מיץ מנגו מצרי. הוא מדמיין את הבדואים מקללים בלבם את “הבן של היהודייה" ותוהים “מה יש לו שלא למד לחיות בין הרוח החודרת לעצמותיו בחורף לאדמה הלוהטת תחת כפות רגליו בקיץ?".
צור שידך לנימר סייד־קיק מוצלח בדמות ישראל אמסטרדם, מעשן כבד ונס רפואי מהלך בקושי, חוקר שסרח (לכאורה) והוגלה לג'וב משפיל בגלל פוליטיקה חרדית מסועפת ומסואבת בבית שמש (תחנה ראשונה), שם חקר רציחות סדרתיות שנראה כי עתה, כעבור שבע שנים רעות, הן מתחדשות בנתיבות (תחנה שנייה), שרמות הסיאוב בה אף מאפילות על אלו של קודמתה. אמסטרדם הדתי (כיפה סרוגה על קרחת נוגה) מתעקש לעזור לבקרמן הבדואי חסר האלוהים בחקירה הנוכחית, בניגוד לרצונו של השני, עד שלנגד עינינו מתגבשים סטארסקי והאץ' (או שמא סמי וסוסו) חדשים, שיחסיהם המיוחדים מרימים את העסק.
העסק עצמו מעט שעטנזי. מותחן טראשי מודע לעצמו, עם יומרות של ביקורת חברתית ואנטי־חרדית, פזילה לפורנו רך (היו סמוכים ובטוחים שאם אישה מושכת מופיעה במעיל פרווה, היא אינה לובשת דבר מתחתיו), אקזוטיקה מדברית (אם מישהו צוחק זה בוודאי צבוע, ותחושת בטן אופיינית של חוקר משטרה מנוסחת כך: “זה כמו ללכת במדבר ופתאום משב רוח מביא ריח עז של נבלה סרוחה, אבל יכול להיות שרק אחרי שתצעד עוד כמה עשרות מטרים תגלה שזאת גווייה מרקיבה של כבשה"), אזכורים של תרבות “גבוהה" (תרועת החצוצרה מהקונצרט הברנדנבורגי של באך מבשרת רעות, למשל), לצד כתיבה “נמוכה" במתכוון, שכאמור שואפת ליותר לרגעים, ואז קולעת וגם מחטיאה.
המודעות העצמית מבורכת. מישהו מדבר על כך שדמות הרוצח קופאת בעיני הנרצח, והדבר האחרון שהנרצח רואה מתקבע ברשתית העין. תגובת נימר: “שטויות. אגדות משטרה שמופיעות בסרטי מתח. קוראים לזה אופטוגרפיה. הלוואי וזה היה נכון. אנחנו כאן לא בז'אנר של המתח אלא של הזוועה". לפעמים זה מפורש מדי וגולש להאכלה בכפית, כששוטר מודיע (בהדהוד כמעט נבואי לקורונה) למשל: “עמלק נחת עלינו.
קריסת מערכות. חיידק אלים טורף, שיאכל את כולם ובסוף גם אותנו". יש דמויות משנה מקוריות ואף מרגשות, כמו זו של אריתראי שנדרש לבנות את קברו (גל אבנים) או רב חוזר בתשובה, לשעבר טייס קרב שנפל בשבי הסורי ועונה קשות, וצור מחזיר אותו לטראומה באופן מחוכם, אבל בסופו של דבר הממסד החרדי מוצג כאויב שחור, כמעט ללא גוונים של חסד. החרדים, שלא זכו ליחסי ציבור חיוביים במיוחד בשנה האחרונה, לא ישושו לראות את השתקפותם בספר. כשאינם בריונים אלימים וחמומי מוח, חלקם מוצגים בספר כפדופילים, שנוררים, נואפים, מוציאי דיבה (“שמועות זדון רצות מהר"), סחטנים, נכלוליים, בוחשים בקדרות לא להם, רעים ועוינים לכל ה"אחרים" ולעצמם. נקודות אור? כמעט שאין.
הספר עושה את העבודה ביעילות ומספק שעה קלה (לבעלי בטן חזקה) של מתח קשוח.
Displaying 1 - 4 of 4 reviews