"האם יש מילה אחת שתכיל את כל הקורה בינינו? פעם הייתה". מה המילה הזאת? "אהבה"? הספר הזה כותב את האהבה בין איש לאישה ובין שניהם לעולם. ואהבה זו, כדבר המוטו לספר, גדולה מן האוהב ומן האהובה. כשהיא הייתה, "גם הכלים חדלו להעלות על עצמם את האבק".
"דבר אינו קיים אלא כדי שיתגלה על ידך". ואפשר להחליף את המילה "דבר" ב"אישה". איך לגלות אישה? אפשר להתבונן בה ולראות איך היא מגלה "גשם דק" בתוך כוס מוגבהת שהיא מחזיקה. או לראותה רואה "אבקת אור זהובה מתפזרת על קצות נעליה". הספר הזה רואה את ראיית הזולת והמבטים נמשכים אל עיני הקורא.
ישראל אלירז רואה את המבט הזה, אבל גם מתאר את שברונו. לפעמים כך נראה זוג: "חצי תריס מכה חצי חלון כמו קפיץ מלכודת". עין טרוקה. חלק מן האהבה הוא אובדנה. "פעם צברת ידע על גופך ליד גופה. עכשיו כלום". הכלום הזה מוליד את השתיקה הרבה השורה על הספר. "מה נשאר? מעט. ואנו פונים אליו כאל כלי". הספר הזה הוא כלי של "מה שנשאר".
"כמה זמן עוד נשאר": אפשר לשאול בעצב על כי יבוא יום שבו נוכל רק "להראות את גבנו לעולם". כלומר לצאת ממנו, או להיות ענושים בתוכו. אבל כשהשאלה הופכת ל"דלת" אפשר לשוב ולהיכנס. הדלת הזו יכולה להיפתח לכל אחד תמיד, אלירז מעניק לנו מפתח.