במרכז הספר עומדת הנובלה "שוט" – סיפור גדול, עז ונוגע-ללב, המשתרע על שלושה דורות ועשרות שנים. זהו סיפור אהבתם הטרגית, חסרת המלים, של זוג מוגבלים, חוסי-מוסד; ולא פחות זהו סיפור חייו של נוח קלוסקי, הסב, שכל כיסופיו מתמצים כביכול בשאיפה להפוך מעגלון לנהג בחברת-הובלה – ושהקשר הסמוי, רב-האמפתיה והשתיקה, בינו לבין נכדו המפגר פורץ דווקא במעשה אלימות קיצוני; ושמא זה סיפור אהבתם הבלומה של איתן ספקטור ורוחמה שוורץ.
דרך מסירת הסיפור – הקופצת בין דמויות וזמנים, ולרגע מביאה גם את הקורא לערבב דמויות וזמנים – מטעימה את הקבוע בעולמו של קורן, מעבר לדמויות ולדורות. בכל סיפורי המושבה שלו, בספר הזה ובספריו האחרים ('לוויה בצהריים', 'יונים לא עפות בלילה'), וגם בסיפורי הצבא שלו, שולט הקבוע והלא-משתנה, וגם השינוי וה"קידמה" אינם אלא וריאציה. גיבוריו מנסים ליצור מגע וקירבה, להגשים חלום (הנראה כחלום קטן של פינה שקטה), למצוא מקום לרגש משוחרר, להושיט יד דרך סייג או גדר. אבל לא נותר להם אלא "לתפוס את גרגירי האבק שהיו שטים על אלומות האור", או לחטוף רגעים דו-משמעיים של חסד, כש"אלוהים עוצם את עיניו". כי הפריצה – של רגש, של מגע – חסומה, בלומה, מוסטת, מכוסה באבק העזובה והשגרה.
חלקו הראשון של הספר מביא לראשונה את "שוט", בצד סיפורים אחרים. "שוט" היא גולת-הכותרת של כתיבתו של קורן (זהו ספרו הרביעי), והיא מבססת את מעמדו בשורה הראשונה של הסיפורת הישראלית. חלקו השני של הספר הוא מהדורה חדשה של 'מכתב בחולות', ספרו הראשון של קורן (1967). עיקר התיקונים שבמהדורה זו אינם אלא חזרה לנוסח המקורי של המחבר. לקורא ניתן איפוא לעקוב אחר התפתחותו של קורן, אבל גם לראות כיצד ההישג הסגנוני הגדול שלו – שהיה בזמנו יוצא-דופן – מתקיים כבר מראשית דרכו הספרותית.
ישעיהו קורן (נולד ב-1940) הוא סופר ישראלי, חתן פרס ביאליק לספרות יפה (2008) על מפעל חייו ופרס ברנר לפרוזה (2013).
קורן נולד בכפר סבא ולמד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. שירת 19 שנה במערכת הביטחון הישראלית, ועסק גם בהוראה, ייעוץ חינוכי ועסקי אבטחה.
את כתיבתו החל בשנות ה-60 המוקדמות בכתב העת "קשת". נמנה עם סופרי הגל החדש - סופרי שנות השישים של המאה ה-20, שכונו על ידי מבקרי הספרות דן מירון וגבריאל מוקד בשם דור המדינה אשר נוטה אחרי השינויים שחלו בספרות המערב, תוך העדפת סגנונות כתיבה אוונגרדיים בסיפורת. יש העדפה של התרכזות בפרט על פני המצב האנושי והגיבור עוטה דמות חדשה, דמות האנטי גיבור. יוצרי התקופה מושפעים מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מבחוץ ומבצע סיני ומלחמת ששת הימים מבית. בתחילת שנות השבעים, עם היווסדו של כתב-העת סימן קריאה, אימצו עורכיו את קורן, שהשתייך לפרוזה החדשה שביקשו לטפח. בגיליון השני של כתב-העת פורסמו לראשונה פרקים מתוך 'לוויה בצהריים', ספר שכתב קורן ב-1967 ולא מצא לו מו"ל, ובהמשך היה הספר לאחד הראשונים של הוצאת ספרי סימן קריאה.
כתיבתו של קורן מושפעת מהקשר אל האדמה. הוא מרבה להתייחס בסיפוריו לאבנים, אבק ואדמה. משנות ה-90 מפרסם סיפורים בעיתוני "הארץ" וב"קשת החדשה".
קורן מושפע בספריו מארנסט המינגוויי, ויליאם פוקנר ושרווד אנדרסון. הוא אינו משתמש במונולוגים פנימיים, בהם קיים מספר כל יודע. דמויותיו שתקניות, מדברות במשפטים קצרים ואינן דנות במשמעות החיים. הן עמומות ולתחושותיהן אין ניסוח מפורש.