"יש ימים שמשהו גדול בוחש בפנים ואין לו שום מפלט אחר מלבד להתפקע... הכול שקט עכשיו מלבד תקתוק שעון. ותקתוק שעון יכול להיות כל כך הרבה דברים מלבד השעה עצמה." אחרי חצי שנה של הסתגרות בבית מחליטה המספרת לחזור לחיים ויוצאת אל העולם שבחוץ כדי לקנות מסמר. מסמר שישמש אותה לתליית דיוקנו של עמנואל, האפוטרופוס שלה, שנמצא מת בביתם. אלא שעם היציאה מהבית המציאות משתנה. הסובב אותה הולך ומתרחב וסוחף אותה איתו למסע פנימי אל מעמקי הזיכרון ואל השאלות הגדולות של המציאות וייצוגיה. "התרחבות", ספר הביכורים של דנית גולד, הוא מותחן נפשי עוצר נשימה, חריף ולירי, מפוכח וסוריאליסטי כאחד; סיפורה של אישה הנלחמת על חייה.
אני מוכרח להודות שבהתחלה מאד לא אהבתי את הספר. כמעט והנחתי אותו עוד לפני שסיימתי חמישה עמודים בל זאת המשכתי ונלחמתי לאורך כל המחצית הראשונה של הספר. הסגנון נראה לי מאד אקדמי, מאד מחושב - וכל ההזיה הייתה מאד קשה לקריאה, וגם לא מרשימה במיוחד; זה לא נראה לי מלא דמיון, זה נראה לי שרירותי. בכל זאת, משהו בדמות המספרת תפס אותי (והדהד לי את *הנוסעת האחרונה* של טל ניצן שקראתי כמה ימים לפני כן) והמשכתי. ככל שהדמות "מבריאה" (עם כל המרכאות המתבקשות), גם סגנון הכתיבה נרגע - ומאפשר להנות יותר מהמתח והתעלומה, ובעיקר - מהפסיכולוגיה של הדמויות. מספר של כוכב אחד ("לא חיבבתי") הוא סיים אצלי כשלושה כוכבים ("חיבבתי") בקלות - כמה ימים אחרי, כשהוא סיים לשקוע, אני מעניק לו בשמחה גם את הכוכב הרביעי.
כתיבה מבריקה, מלאת דמיון וצבע שמושכת אותך פנימה. הרגשתי הרבה מועקה תוך כדי קריאה והזדהות. לא כמו שום דבר אחר שקיים היום בספרות הישראלית. מומלץ בחום ואהבה.