נדיר שאני מצליחה להתחבר לספר סיפורים קצרים ולהתרגש ממנו - עד שהעלילה ממריאה ואני מפתחת קשר רגשי עם הדמויות, הסיפור נגמר והתהליך מתחיל מחדש. הבעיה הזאת ניכרת גם בכפתורים רכוסים היטב, ובאותה עת, הספר הזה מגלם את כל הפוטנציאל שיש בפורמט של סיפורים קצרים כל כך. כשהסיפור מצליח להיות מדויק, ולא כולם הרגישו כאלה, יש משהו מתוק בתנועה הזאת של הפרידה מסיפור אחד והכניסה לאחר. מירה מגן כותבת יפיפיה על החמצה, געגוע וזקנה, והיו רגעים של קסם אמיתי בכתיבה שלה. לא קסם שנובע מחיבור עמוק לעלילה ולדמויות, אלא כזה רגעי שנולד ונעלם ברגע, כמו ריבועים של שמש שמטיילים לשעה על הרצפה.