הבשורה על-פי תומא היא טקסט עתיק, הקודם בזמנו לבשורות שבברית החדשה. הבשורה מכילה אמרות שיוחסו לישו, אך בגלל מסריה הרדיקליים נחשבה על ידי אבות הכנסייה לכתב כפירה. הכנסייה הנוצרית, שללה את הטקסט והשמידה אותו ככל שיכלה, ובמשך דורות רבים נחשב הטקסט כאבוד. אולם להיסטוריה הפתעות משלה: ב-1944 התגלתה הבשורה על-פי תומא מחדש בחולות נאגע חמאדי שבמצרים.
תומא היה אולי המסתורי שבשליחים, וכבר בסוף העת העתיקה נרקמו סביבו סיפורים אקזוטיים. ע"פ מסורות שונות תומא היה השליח שהביא את בשורת ישוע להודו, ואכן מאמיני הקהיליה העתיקה של מאלאבאר מכנים עצמם עד ימינו "הנוצרים של תומא". אמנם תומא ידוע בעיקר כ"תומא המפקפק", שלא האמין בתקומת ישוע מן המתים עד שיראה בידי ישוע את פצעי המסמרים וימששם באצבעו. אולם סיפור זה, המסופר בבשורת יוחנן (כ 29-24), הוא מאוחר יחסית ויסודו כנראה במדרש יווני לשמו של תומא (ביוונית – תמיהה, פליאה). לעומת זאת, מובנו הנכון של שמו (ארמית ל"תאום"), היה מקור למסורת, שעל-פיה נחשב תומא לתאומו הרוחני של ישוע.