Post mortem

by Yoram Kaniuk, Gaio Sciloni (Translator )

Il mondo di "Post mortem" è quello degli ebrei di Tel Aviv, e in particolare quello degli immigrati in fuga dalla Germania fra gli anni Venti e Quaranta del Novecento. Kaniuk, ripercorrendo gli eventi tragici e insieme quotidiani che smembrarono la sua famiglia fino a farla sparire, si tiene lontano da ogni ripiegamento sentimentale. La scomparsa di una così fitta ragnatela di parentele diventa occasione per dissezionare anche il mito della grande famiglia patriarcale della tradizione ebraica e farne il bersaglio della sua pungente scrittura.

302 pages, Paperback

First published January 1, 1992

About the author

Yoram Kaniuk (Hebrew: יורם קניוק) was an Israeli writer, painter, journalist, and theater critic.

Winner of the Bialik Prize for Children's Literature (1991).

Reviews

[Noam · Rating 3 out of 5]

'לבד מתל־אביב, סטוקהולם היא העיר הכי לא יהודית שאני מכיר. היה צריך להכניס פה את היהודים למוזיאון כמו צבים עתיקים או ציורים ממערות פרה-היסטוריות.' ע.131

ודווקא שם המספר, שנדמה שזה קניוק עצמו, שוהה בבית מלון.

'ובבוקר כשהערפל עדיין לא התפזר אלא קרעים קרעים ממנו נתבהרו, בשש ושלושים בבוקר טילפנה מירנדה ואמרה בקול המישחת שיניים שלה:
Darling, you have no mother' ע.5

מיד המספר ממציא תירוץ למה לא לחזור ארצה להלוויה. במקום זה הוא כותב, על האם, על אביו, על שניהם, על ילדותו והבית בו גדל. זו השבעה שלו. המספר מכנה את אמא שלו שרה ומתאר אותה בדיוק רצחני, מין שילוב של השתאות וגואל נפש. את משה, אביו, הוא מתאר ממרחק, בהשתאות. סיפוריו על הוריו אומרים יותר עליו מאשר עליהם. מה קוראים פה: געגועים? התחשבנות? השלמה? פרידה? סגירת פרק ו/או תחילת פרק חדש?

פוסט מורטם הוא ניתוח לאחר המוות, לא של הגוף אלא של הרוח, של עצמו, עם סקלפל חד כזכוכית ובלי הרדמה. תמונת מצב עם ממצאים מצמררים. הקריאה מכאיבה ללב הקורא. במקודם או מאוחר כולם מאבדים הורים ועושים את הפוסט מורטם הפנימי האישי שלהם.

'פה בסטוקהולם אני, לראשונה ולאחרונה בחיי, חייב להיפרד מהורי, ולהיות בעצם יתום.' ע.163

(goodfreephotos.com) שדרות רוטשילד, תל-אביב, שנות השלושים

ציטוטים

'היא נראתה כמו דג צפוד ומפורר, פניה חרושות קמטים, בפיה המרופט, הפעור וחסר השיניים נראה עומק אפל ושן אחת שחורה נעוצה בו כמו מסמר חלוד. עיניה התרוצצו בזעם מבולבל, רק שערה היה עשוי למשעי. היא עצמה את עיניה, הגבות הזעירות שלה נגעו בקמטי מצחה. לרגע נראתה שלווה. אבל כל העוצמה שלה היתה מרוכזת בשיניה התותבות שהרופא הצעיר הכניס עכשיו לפיה המקומט.' ע.6

'כששרה היתה מדוכאת, או נרגשת, או שדברי רבקה חשפו פצע עמוק בה, היתה מתיישבת לטכס המשפיל של אכילת ראש הדג. היא היתה לובשת אז את המבט המיוחד המתפנק של מלכה נבגדת, סוקרת זמן מה, יותר מאשר מתבוננת, בראש הדג, משחקת בו בקצה המזלג כמו חתול במקק מת, נועצת במדויק את המזלג לתוך הראש בנקודה נבחרת בקפדנות, מפצחת אותו מבלי לפצוע אותו, מסיטה בזהירות את דפנותיו הנוקשות, מקרבת את הראש לפיה הפעור בתאווה, מפלסת מרחב תימרון, בוררת במזלג, בסדר שתמיד חזר על עצמו, את העצמות הקטנות ומוצצת אותן אחת לאחת, טורפת את הלסתות, מוצצת בהנאה את הג'לי של עיני הדג, מלקקת אותו, בלשונה מוציאה אותו מתוך העצמות הסדורות על הצלחות ובולעת אותן.' ע.25

'משה ישן במלבושיו, הוא לא התפשט אותו לילה, אולי גם הוא פחד, הוא החזיק בי עד שנרגעתי מהקור ואז קם וכיבה את האור וחשתי את גופו והיה לי מוזר להיות כה קרוב אליו. הוא היה אבי אבל אף פעם לא נגע בי, לא ליטף אותי, לא החזיק אותי כה קרוב לגופו, לא חיבק ולא נשק ממש. היה
מוזר וחם ורגוע אבל היתה גם איזו תחושה של סכנה.' ע.89-90

הזרות הבסיסית והמרעילה זרמה בעורקי. למדנו בבית שזרות היא טריטוריה. בזרות הכי בטוח. אין רע מזה וזה כבר טוב. לזרות אין אבא ואין אמא, היא צורת חיזור אחרי כל מה שיכול היה להיות ולא היה אבל גם לא יהיה. זרות איננה געגועים, בגעגועים ישנה תקווה.' ע.96

'האינות של שרה היא שרה. במלון אספלנד, בחדרי מול המים, ניסיתי לחשוב עליה בלי אינותה, ולא היתה שרה בלי אינות, האינות היתה חזקה מכל מה שהיתה, חשבתי על בנותי, על אשתי, בהבל
שעלה מפי וכמעט נגע כבר בחלון היתה שרה הילה בלי שתהיה בתוכה אשה.' ע.142

[Maurizio Manco · Rating 4 out of 5]

"Chi mette al mondo dei figli deve sempre prendere in considerazione il fatto che un giorno quei figli lo vedranno morire e non sapranno cosa dirgli." (p. 256)