ליאורה מורג נעלמת יום אחד ללא סיבה, בלי להשאיר סימן, רק דירה מסודרת ונקייה. עולמה המסודר והמוגן של בתה סיגל מתערער באחת. סיגל, שחייה התנהלו על מיי מנוחות, יוצאת למסע חיפושים שנהפך לסחרור במנהרת זמן משפחתית ולמרדף אחרי פרקי עבר נסתרים, שקרים נעלמים וסודות אינטימיים. היא נשאבת לחיטוט בחיי הוריה ובחייה שלה בתהליך טורד מנוחה ורויי מתח שאין לה מושג מה תגלה בסופו. היא יודעת רק שהיא חייבת לדעת. כל היודע דבר הוא ספרה החמישי של אורית הראל, סופרת ועיתונאית. ספריה הקודמים, שהיו כולם רבי מכר: זה לא שאני לא אוהבת, נשיקה צרפתית (הוצאת כתר), אי הבנות קטנות, שם זמני (ספרית מעריב).
ספר טוב מאוד שיכל להיות מצויין לו הסופרת היתה בוחרת להימנע מכפיית התבנית של ארבע העונות על העלילה ובכך אולי היתה חוסכת חלק שהיה בעיניי חזרתי ולא הוסיף דבר לעלילה.
סיגל ליבנה, מגלה שאימא שלה, ליאורה מורג בת ה- 75 נעלמה, כאשר יום אחר יום האם אינה עונה לשיחה היומית עם הבת. האם אישה די מסודרת עם שיגרה ידועה, נעלמה. כאילו בלעה אותה האדמה והדבר הופך את חייה של סיגל למסע אל העבר ואל הסודות המשפחתיים בניסיון להתחכות אחר האם הנעלמת.
הסיפור נע בין ההווה, בו סיגל נאבקת למצוא פתרון לתעלומה, גם במחיר התרחקות מבעלה יואל ומשלושת ילדיהם , ובין העבר המשוחזר מקטעי זיכרונות ומיומן אותו ניהלה בעת שהות המשפחה בשליחות באמריקה. הזיכרונות בונים את תמונת האם, ליאורה, שהיתה אומנם יפיפיה שסיבבה את ראשי הגברים אחריה, אך גם מניפולטורית לא קטנה ששלטה בבעלה, בקריירה שלו ובבתם ביד רמה.
מהסיפור גם עולה הפער שבין מערכת היחסים של סיגל עם בני משפחתה הגרעינית (בעלה וילדיה)ומערכת יחסיה עם הוריה (פחות עם אביה יותר עם אימא שלה שעיצבה את חייה ברבדים העמוקים ביותר).
בניגוד למה שניתן לחשוב, אני לא רואה בספר מסתורין או תעלומה. הדברים מאוד ברורים וגם בסוף הספר מוסברים.
הספר ריתק אותי, גם קטעי היומן מאמריקה שמעמידים את הפער האדיר בין התרבות הישראלית לתרבות האמריקאית בכל מיני רבדים. לולאי הצורך של המחברת להכניס את העלילה לתבנית הנמשכת על פני ארבעת עונות השנה, סביר להניח שהוא היה מצויין בעיניי שכן כבר מאמצע החלק השני של הספר, ברור כיוון העלילה וגם דבר לא מתחדש רק נוספים רבדים לידיעה העמוקה של הקורא את הדמות של סיגל ומערכות היחסים שלה.