מתוך מחשכי הייסורים והתופת של תקופת השואה, זוהרים גילויים מדהימים של חיוכים ואופטימיות. בעוד כוונת הנאצים היתה לשלול מהיהודים את צלם האנוש, היה הומור ביטוי ראשון במעלה של התנגדות אמיצה למזימה זו. הבדיחה, אימרת הכנף, המערכון, הסאטירה והקריקטורה היו מקורות בלתי נדלים של תקווה ועמידה. ספר זה מקבץ לראשונה מאות עדויות לכוח אנושי זה, שרק בזכותו ניתן היה לקוות לעתיד טוב יותר, עתיד שיופיע מבעד לדמעות.