ילד כותב יקר, (וסליחה על הגניבה הקטנה מג'י. די. סלינג'ר) אם אתה חושב שהספר הקטן הזה ילמד אותך את הטכניקה של הכתיבה ואיך להיות סופר מצליח ומפורסם וכל זה, זה ממש לא הספר בשבילך. אבל אם יש לך משהו לצעוק או להגיד או לספר, משהו שאינך יכול שלא להגיד ולא משנה לך איך יגיבו על זה העולם וכולם, אולי יועיל לך לקרוא על החוויות של ילד כותב אחר, ילד שהוא כבר כמעט בן שבעים ועדיין חשוב לו לכתוב את מחשבותיו ורגשותיו, בזמנים טובים ורעים, על נייר לבן ובתולי או במקלדת. ולא משנה שהוא זקן ואיטי, ולפעמים גם טרחן וממורמר - בכל פעם שהוא כותב את עצמו לעצמו – הוא ילד. י.ג.
Yehonatan Geffen (Hebrew: יהונתן גפן) was born in moshav Nahalal. He is the father of Aviv Geffen, Shira Geffen and Natasha Geffen, as well as nephew of Moshe Dayan. He has two grandsons. In 1965, he served as a paratrooper under Matan Vilnaì, and became an officer. In 1967, his mother overdosed on her medication and died. Geffen considers it to have been suicide. After his discharge from the IDF in 1969 and moving to Tel Aviv, he took up poetry. In 1972, while Geffen was studying in London, his sister Nurit committed suicide, causing him to return to Tel Aviv. During this period he began writing a column for the weekend supplement of Ma'ariv, and he joined the entertainment troupe "Lul" with Uri Zohar, Arik Einstein, and Shalom Hanoch. The latter introduced Geffen to his future wife, Nurit Makober. Geffen was often criticized for his strong left-wing leanings, which bordered on provocation, and even received death threats. He was one of a group of journalists (including Uri Dan, Yeshayahu Ben Porat, Eitan Haber, Hezi Carmel, Eli Landau, and Eli Tavor) who in 1973 published the book The Failure, the first book to document the Yom Kippur War. It criticized the performance of the government and military and also contained first-hand descriptions of battles, casualties, injuries, and the losses and failures of military hardware. The book aroused considerable public interest. Much of Geffen's success came from his works for children, like the song "HaYalda Hachi Yafa BaGan" ["The Prettiest Girl in Kindergarten"] and the book "HaKeves HaShisha Asar" [The 16th Sheep], but he has also written many popular songs, poems, plays, and stories for adults. He frequently collaborated with David Broza, rendering Spanish songs into Hebrew.
ספר מקסים שהוא גם חצי-אוטוביוגרפיה וגם שיר הלל לכותבים נהדרים שהשפיעו על גפן מתחילת קריירת הכתיבה שלו כילד ועד עתה. כתוב מאד פתוח וחם, זהו ספר שכל אוהב ספרים יחגוג איתו. נהניתי ממנו מאד, ונזכרתי עד כמה מוכשר גפן ועד כמה כתיבתו משוחררת, ישירה וחריפה.
יהונתן גפן כותב בחסד עליון אך הספר הרגיש לי מזויף ולא אמיתי, כאילו גפן מציג מחזה בפני הקוראים ולא כותב באמת ממעמקי לבו. בספר, גפן למעשה מסכם את יצירתו הענפה בשבעים שנות חייו, אולם עושה זאת ללא הענווה הנדרשת בעת כתיבת אוטוביוגרפיה והדבר פוגם מאד בעיניי בהנאה מקריאת הספר. עם זאת, יש משהו משעשע במחשבה שקוראים של האוטוביוגרפיה הזאת בעתיד לבוא, שירצו לדעת מי היה יהונתן גפן, בוודאי יתרשמו שהאיש היה מוכשר כמו שד ותרם רבות ליצירה הישראלית, אך גם היה שחצן מאין כמוהו. הממתק של הספר בעיניי הוא האנקדוטות המרתקות שגפן שוזר בספר אודות חייהם של הסופרים והמשוררים האהובים עליו. תענוג לחובבי ספרים.
אני מאז שאני מודעת לקיומו אוהבת את ה"מהות" של יהונתן, את ה-essence של האישיות הציבורית שלו - את הדמיון הילדי שבפי האדם הכאילו-בוגר, אבל לא סובלת את הדעות שהוא משמיע בנחרצות ולא סובלת את הנחרצות שבה הוא משמיע את הדעות הלא משכנעות שלו, למשל בספר הזה. אז - עליו השלום, אני מקווה שעכשיו הוא רואה הכול במבט יותר נעלה