"לפעמים אני מרשה לעצמי לחלום שאנחנו גרים בבית דירות חדש בעיר, נגיד בקומה שלישית, שאין לי המון דודות משוגעות, שאנחנו אנשים רגילים. אני נבהלת מהמחשבה שהילדות מהכיתה יראו את סבתא בזדָאד שלה המשונה כל כך. ופתאום גם אבא, שתמיד נראה לי חזק, נראה עלוב בבגדים עם כתמי הצבע ובשפם שנעשה צהוב מרוב הרחת טבק. עם מי אני יכולה לדבר על ההרגשה הזאת. אני לא מרגישה ממש מפה ובטח שלא משם." פיורלה בשנה אחת מחייה – השנה שהיא נהפכת בה לאישה ומשאירה מאחוריה לא רק את הילדות, אלא גם כמה מתלאות ההסתגלות לארץ החדשה: את ההתנשאות, את הלגלוג, את ההצקות של בנות הכיתה. משפחתה עדיין לא התנתקה מנופי המולדת הישנה, גם לא ממנהגיה, ופיורלה כבר מעזה להסתכל קדימה אל מראות חדשים, שפה חדשה, חברה ראשונה, זרה כמוה, ואפילו חבר ראשון – צבר. בשום פנים היא לא תיתן לשנה הזאת להסתיים כמו שהתחילה.
ענת משיח, חברת קיבוץ צאלים, נותנת פתחון פה לילדה־נערה רבת־דמיון שמתלבטת בין סבתה וסיפוריה מצפון אפריקה ובין הצורך להכות שורשים חדשים להתקבל ולהיות אהובה.
עלילת הספר מספרת על פיורלה, שעלתה לארץ עם משפחתה מצפון אפריקה. היא בת 13, השנה 1947 וקשיי ההסתגלות שלה לארץ החדשה קשים גם בזכות הבנות הרעות והאכזריות. היא עוברת הצקות גזעניות קשות, לעג והתעמרות קשה והיא שותקת כי היא רוצה להשתלב.
הבנות רודפות אותה, מתעללות בה, רודפות אותה ואת משפחתה והופכות אותה למושא ללעג בכל בית הספר. גם הבנים מנצלים מצב זה ותופסים אותה בדרך לספריה מפשיטים אותה ומשתינים עליה.
גם אז היא שותקת ולא מספרת.
השנה מתחלפת, מדינת ישראל מוקמת, מלחמת העצמאות פורצת, פיורלה הופכת מילדה לנערה והבנות ממשיכות בהתעללויות שלהן.
השיא בפרק שבו אחת הבנות זורקת סמרטוט בוער לתא השירותים שבו פיורלה מתחבאת והיא מגיבה באלימות מתפרצת בפעם הראשונה.
סצנות הגזענות וההתעמרות של הבנות מזעזעות, למרות זאת ולמרות הטכניקה של הכתיבה שהיא מצויינת, מדובר בספר שלא אהבתי. הדוברת בספר, פיורלה, מוסרת את האירועים באופן חדגוני חסר צבע ויבש שמקשה להתחבר לדמות.
כפי שכתבתי, בשיא הספר מנהיגת הבנות זורקת סמרטוט בוער ופיורלה מגיבה. אבל זו הפעם היחידה שהיא באמת מגיבה לאירועים. ביתר הספר האירועים עוברים לידה.
בניגוד לדוגמא לסימטת השקדיות בעומריגאן, שבו מדובר בקהילה פרסית והוא מתובל בצבעים, ריחות, מילים מעולם אחר - הספר פיורלה שמתובל באמונות תפלות לוקח את עצמו ברצינות ואין בו שום אירוניה או הומור. אין בו את הצבעים, הריחות, לא של הבית ולא של ירושלים.
הכי הפריע לי זו הכתיבה המודעת מידי, הכל בשליטה מה שנמסר לקורא נמסר באופן מתוכנן ומאורגן בתבניות שהמספרת מבקשת למסור.
אישית לא התרגשתי למעט מהכריכה הנפלאה שממש מופלאה בעיניי.
סיפור טוב על הילדה, דור ראשון בארץ, שכל כולה קשורה למשפחה שהגיעה מ"חוסלארץ", אבל באותו זמן גם מתביישת בקרובים שלה משם שכל כך שונים מהאנשים כאן. סיפור פיקח, לפעמים יותר מר ממתוק, סיפור חושני, כתוב מנקודת מבט של ילדה צנועה, אבל לא תמימה, שספגה מסבתא שלה את חכמת החיים, דרך מילים, פתגמים, סיפורים.