ספטמבר, שנת 1983. זוהרה, עורכת דין מצליחה ואֵם ליונתן בן השבע, אמנם התגרשה כבר לפני חמש שנים מבעלה הקיבוצניק, אבל טרם הסירה את הטבעת מאצבעהּ. זוהרה נושאת על גבה את כאבי משבר ההגירה של הוריה שעלו מתימן, ובתוכם את היעלמותה של אחותה בתיה מן המעברה. עייפה מעשרות שנים של היתקלות בקירות, היא יוצאת למסע חיפושים עם יגאל, חוקר פרטי שתקן ואופטימי, שנותן לה זמן ומרחב נשימה.
חברתה הטובה ביותר של זוהרה היא אדיבה, בת לניצולי שואה פולנים, ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. אדיבה היא דור שני לסודות ולהשתקות, וגם היא נושאת על גבה את סבלותיהם של הוריה, שהולכים ומתבררים כאיומים יותר ויותר ככל שנוקף הזמן.
סיפורן של השתיים מבטא באופן עז מבע את מורכבותו של כור ההיתוך הישראלי בגילומו המיוסר והשביר. העלילה נודדת בין סביבות חיים שונות, אך דומות להפליא, ובין זמנים – לסירוגין מאז סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, עת הסעיר משפט אייכמן את המדינה, ועד תחילת שנות השמונים, שאז החלו להיפרם הפקעות שלכדו סודות כמוסים על פשעים רחוקים. כל זאת תוך שיבוץ מעודן של רגעי הומור וגרוטסקה, חסד וחמלה, שברי שפות יהודיות נשכחות ופיוט רב־יופי.
גַּלְבִּי הוא רומן מותח, מסעיר ושובה־לב על כוחם הנצחי של קשרי דם ומשפחה, על תעצומות נפשן ותשוקתן של נשים חברוֹת ונשים אחיוֹת, על התמודדות עם אובדן ועל אוזלת היד של כולנו – ולא משנה מאיזו עדה אנחנו – אל מול כוחם המצמית של תהליכים היסטוריים ושל עוולות שנעשו בזמנים אחרים, שאין ביכולתנו למנוע ואין ביכולתנו לתקן.
פרשת ילדי תימן מוצגת כאן כפי שמעולם לא הוצגה בספרות העברית: פצע שותת ומייסר, שאין שוכחים ממנו ואין מכפרים עליו. הסופרת הנפלאה איריס אליה כהן שבה ומוכיחה בפנינו את רגישותה העצומה לכל מה שסוער בלבבם של אנשים, ואת כושר ההבחנה הקפדני שלה באשר לכל הרוחש בין קירות הבית, בין בני הבית, הנוכחים והנעדרים.
זהו הרומן השלישי מפרי עטה של איריס אליה כהן, סופרת ומשוררת, אם לארבעה המתגוררת בטבעון. קדמו לו "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), שזכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן; ו"דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), שנמנה עם תריסר המועמדים לפרס ספיר.
יש לי רגשות מעורבים לגבי הספר הזה. האם אפשר ליהנות מקריאת ספר ובמקביל לא לאהוב אותו? נראה לי שזה המצב במקרה הזה. מצד אחד, הוא יפה וסוחף, ובלעתי אותו. מצד שני, יש בו המון דברים שמאוד צרמו לי. סגנון הכתיבה, עם ריבוי הדימויים והתיאורים הנפתלים, לא לטעמי. הצגתם של הסיפורים האישיים של חטיפת ילדי תימן מצד אחד, ושל השואה מצד שני, במקביל זה לזה, צרמה לי מאוד. המטרה של חלק מהסיפורים והתיאורים (החתונה של זוהרה, מרלן דיטריך בשדה התעופה) לא היתה ברורה לי, ולא הבנתי למה נכללו ומה רצתה הסופרת להגיד, אלא אם כן המטרה היתה לחדד את הקיפוח של יוצאי תימן/עדות המזרח, אבל אז זה דווקא לא פועל לטובת העלילה, שבמקום להיות מהודקת, מקבלת גוון בכייני משהו. היו עוד המון דברים שהפריעו לי בספר הזה, ועדיין קראתי אותו בשקיקה. אולי בגלל ייחודיות הנושא.
גמעתי את הספר בכמה ימים (אם לא היו לי עיסוקים אחרים זה בהחלט ספר לישיבה אחת), נאלצתי ממש להכריח את עצמי להניח וללכת לישון. נהניתי מהכתיבה, חיבבתי את כל הדמויות. לא בטוח אם לגמרי שוכנעתי שאין טובים ורעים בסיפור חטיפת ילדי תימן (ומזרח ובלקן) והשאלה "איך ניצולי שואה עשו דבר כזה?" זו שאלה שרלוונטית בישראל לעוד קטסטרופות. לא בטוח מבחינתי שהתשובה היא שאדם כואב הוא מסוגל לכאלו דברים כמו שנראה לי שהסופרת ניסתה לומר עם סיפורי השואה קורעי הלב (באמת, לא בציניות). התשובה שיותר מתיישבת אצלי היא - דה הומניזציה. כשאדם אחד לא נחשב בעיניך אדם אז אפשר לעשות לו כאלו דברים. כך או כך, ילדי הדור הראשון בישראל היו כולם מבתים שבורים. בכיתי במהלך רוב הקריאה.
The author Iris Eliya Cohen is speaking on June 7 at the Kabri Regional Auditorium, so this book moved up as my current Hebrew fiction. The reviewer in last week's Yedioth Ahronoth was downright insulting to the author, at least his first two paragraphs, but on the strength of her previous novel (not yet in GR) and the topic here (the disappearance of Yemenite babies from immigrant tent camps in 1963) I'm giving her my attention.