האישה הגדולה מן החלומות

by Yehoshua Kenaz, יהושע קנז

שורת דמויות הנארגות זו בחייה של זו, ולכל אחת מהן סיפור משלה, עוברות לאורך 'האשה הגדולה מן החלומות'. בכל העלילות המקבילות – אנשים בודדים בתהליך של התפוררות; וכל דמות כמו ממשיכה את עולמה של האחרת, ומלבד היותה קיימת לעצמה היא גם הופכת להזיית אֵימה של דמות אחרת, הזיה שסופה להתגשם.

העלילה הקיצונית, שבמרכזה הזיות טירוף ורצח, והמחנק הסגור, מוגשים כאן בדרכו המאופקת והמזוקקת של יהושע קנז, מן הכותבים היותר מיוחדים בפרוזה העברית. ודווקא הריאליזם המופלג של הספר מעמיד אותו על גבול המסויט הלא-ריאליסטי.

זהו ספר שבו האלימות כלפי הזולת היא אלימות עצמית – ניסיון לחסל דחפים מאיימים שבנפש. תחושותיהן של הדמויות מתגשמות במעשים מקבילים של דמויות אחרות, ומן ההוויה הדחוסה הזאת אין לצאת אלא במוות או בשיגעון.

ב-1972 נפתחה החוברת הראשונה של 'סימן קריאה' ב"פרפר-המשי שבחלום" – רצף של קטעים המספרים על ה"הונגרי הארוך" שבספר זה. 'סימן קריאה' קידם אז גל חדש בפרוזה העברית. קנז, חנוך לוין, יעקב שבתאי, היו הסופרים "המבטיחים". דרכו "הצדדית" של קנז הפכה מאז לאחת מן הדרכים הראשיות, וקנז נעשה אחד הסופרים האהובים והמוערכים ביותר בספרות העברית.

200 pages, Unknown Binding

First published January 1, 2000

About the author

Yehoshua Kenaz (Hebrew: ‎‎יהושע קנז, born Yehoshua Glass) was one of Israel's leading novelists. Kenaz studied Philosophy and Romance Languages at the Hebrew University, and French literature at the Sorbonne. A translator of French classics into Hebrew, he has worked on the editorial staff of the Ha'aretz newspaper. Kenaz, currently living in Tel Aviv, was awarded the 1995 Bialik Prize.

Reviews

[Siv30 · Rating 1 out of 5]

כל כך ציפיתי שיתכן שהאימרה התממשה, כגודל הציפייה כך גודל הנפילה והיא קשה וכואבת.

סיפורם החולני של דיירים בבניין מגורים בשכונה לא מהמשובחות. כל סיפור והחולניות שלו, כל סיפור והתמהוניות שלו. שום סיפור לא נסגר, שום סיפור לא מצליח להבהיר את השם של הספר למרות שזה אמור להיות המוטיב שעובר כחוט השני לאורך הספר, שום סיפור לא מספיק טוב בשביל להמשיך ולקרוא את הספר:

מלכה ושמוליק - זוג תמהוניים. הוא הפסיק לעבוד אחרי שהיא עזבה אותו לעשרה ימים לפני מספר שנים. מאז הוא חי בחרדה שמקעקעת את התפקוד היומיומי שלו.

ציון ולבנה - זוג אומללים. נפשות אומללות שמצאו אחת את השניה ובמקום להצליח ולהתרומם מתנאי הקיום הדפוקים, החיבור שלהן מקצין את האומללות שבקיום הפיזי.

ההונגרי - נפש חצויה. חי בעולם של כללים בלתי אפשריים וחולם על מימוש בלתי אפשרי. יחד עם חבריו מר וגב´ ש. הם מצליחים להוציא את הקורא מדעתו על רקע הקפקאיות החולנית והבלתי מוסברת.

רוזה - הנפש התועה. עיוורת שלא ברור תפקידה בסיפור ועל רקע מה היא מופיעה.

בנוסף ישנן עוד כמה דמויות לוויין שלא ברור התפקיד שלהן בסיפור והן משובצות בתפר שבין סיפור לסיפור.

כבר אמרתי, אכזבה אחת גדולה. אי התממשות ההבטחה הגלומה בסופר שכל כך הרבה שיבחו והיללו אותו.

מה לכל הדמויות יחדיו בסיפור אחד? לא ברור. האם המעבר בין הקומות כאשר הקורא משמש כצופה על התנהלותן היומיומית של הדמויות שלא רק חושפות בפניו את חייהן הפיזיים הקשים אלא את חייהן הנפשיים המעוותים של הדמויות, היא השיטה הטובה? אני לא בטוחה.

הזרקור על הדמויות, הופך את הסיפור למציצני, יותר חולני מזה כבר לא ניתן לרדת.

מומלץ לוותר