אשה אל אחותה - זו אל זו, שאין כל רווח והפרש ביניהן, במקורות מופיע הביטוי כדי לציין קרבה גדולה, מהודקת. בבית משפחת רוזנבאך לא שאלו שאלות. מי שרוצה לספר יספר, ולא צריך לדחוף את האף ולהתעסק בענייניהם של אחרים. אבל מתחת לפני השטח רחשו תמיד מילים שלא נאמרו, כעסים שלא בוטאו וכאבים שלא העלו ארוכה. גם במרחק הזמן נותרו האחיות האלמנות, דבורה, יהודית וחנה, אוהבות אך מרוחקות, כבולות בקשרים של שתיקה ובעבותות של סודות. אבל כשדבורה מודיעה שהיא עוזבת את הקיבוץ ומשכנעת את יהודית וחנה לצאת איתה לחיפוש אחר בית גיל הזהב המושלם, שם יוכלו שלושתן לבלות את שנותיהן האחרונות יחד, הן משנסות מותניים ויוצאות למסע. אף אחת מהן לא מצפה לכך שהשיטוט ברחבי ירושלים יסתיים בהתמודדות כאובה ומשחררת עם מה שהוסתר במשך שנים ועם מה שנתגלה זה עתה ומטלטל את עולמן.
יעל מִשאלי היא סופרת ועורכת ישראלית. נולדה בשם יעל תובל. גדלה בבני ברק וקיבלה חינוך דתי. למדה באולפנת כפר פינס ושירתה שירות לאומי של שלוש שנים. יועצת משפחתית בהכשרתה. משאלי כתבה את הספר הראשון שלה בגיל 42. היא כתבה טורים ב-ynet וב-Nrg. כותבת סיפורי ילדים, סיפורת למבוגרים ועיון.
הניקוד המדוייק יותר הוא 3.5 כוכבים אבל מאחר וכל כך נהנתי מהספר ומהכתיבה החלטתי לעגל כלפי מעלה.
סיפורן של הנשים לבית רוזנבאך: האחיות יהודית, דבורה וחנה האלמנות. בתה של יהודית רות, ונכדתה של חנה שי.
הסודות והדברים שעליהם לא מדברים רוחשים וגועשים מתחת לפני השטח ועתה, כאשר שלושת האחיות האלמנות מחפשות בית אבות בירושלים, אליו יוכלו שלושתן לעבור, הם מגיעים לנקודת פיצוץ וכל הסודות עולים וצפים. ממשפחה שלא אומרת כלום על כלום הם עוברים באחת למצב שבו לכולם יש מה להגיד לכולם על כולם וממצב של אי התערבות הם עוברים למצב של התערבות חסרת גבולות והתחשבות.
התיבולים באידיש והכתיבה המתובלת באירוניה דקה מחפים על חסרונה של עלילה שתחזיק את כל הספר ועל התפרים הגסים בעלילה, ביחוד בסוף של הספר.
כן, הספר לוקה בדמויות סטראוטיפיות ושטוחות שחסר להן עומק מסויים אבל אני חושבת שזה חלק מהאירוניה וההומור השחור של משאלי.
וכן, הפרקים קצת ארוכים וטוחנים את המוטיבים של אפליה עדתית, מעמדה של האישה, אהבה, זוגיות ונישואים והחשוב ביותר רשת הקורים המשפחתית.
אבל למרות כל המגרעות, זה ספר שזרם לי ואהבתי את הכתיבה החדה ואת האירוניה.
כמי שמחבבת את יעל משאלי ונהנית לקרוא את מכתמיה הקצרים ברשת, התאכזבתי מאד למקרא הספר הזה, היחיד מבין ספרי משאלי שהזדמן לידי עד כה. העלילה המשמימה והדמויות המעצבנות והצדקניות לא התיישבו לי עם אישיותה הנון קונפורמיסטית, השנונה, הכנה עד כאב והרעננה של המחברת. ברור לי שאם היה זה סופר אחר, הייתי מוותרת הרבה קודם, אבל כאן השתדלתי, מתחתי את גבולות סבלנותי והמשכתי עוד ועוד, כמעט עד הסוף. חובבי סבתות פולניות, אידישקייט, ואוירה ירושלמית דתית-ציונית אולי יתחברו יותר לספר. אני פרשתי לקראת השיא שלא הגיע.