ירושלים הנצורה במלחמת-הקוממיות ומנזר עתיק המשמש בית-חולים לשעת-חירום הם הרקע לסיפור מקורי זה על פרשת אהבה לא-רגילה בין אחות ואדם מוכה-גורל. במכחול דק ממחיש יורם קניוק דרמה אנושית עזה ומעמיד שלל טיפוסים ארץ-ישראליים אשר שרשיהם נטועים בעברה הרחוק והקרוב של הארץ.
סיפור אהבתה של חמוטל, אחות במנזר, לחימו פרח, פצוע אנוש שנקטעו ידיו והתעוורו עניו בזמן המצור על ירושלים. אהבה פנטסטית לא אפשרית ולא מובנת.
אהבה שמעוררת בפצועים המאושפזים במנזר, באחיות וברופאים קינאה וצרות עין.
חמוטל, בחורה נאה שאיבדה את אהובה הגלילי לפני נישואיהם. חימו, המכונה חימו מלך ירושלים, היה בחור יפה, כובש לבבות נשים שמה שנותר מיופיו זה רק הפה " המלאכי" שלו. וגם הפה הזה אינו אומר דבר.
הספר עוסק בעיקר בשאלת הצלת החיים והטיפול הרפואי במצב שהוא ללא מוצא, ללא תרופה וללא עתיד אמיתי. הוא עוסק בשאלת האמונה והחסד האלוהי ובשאלת המוות, הפחד מהמוות והתקוות בזמן מלחמה.
כהרגלו של קניוק, הוא לא מתייפיף ולא מתחנף לקורא. חימו, שעל שמו נקרא הספר, מעוצב באופן גרוטסקי ומחריד. כך גם יתר הפצועים סביבו.
דמותו היא דמות שותקת ופאסיבית ולמעשה למעט המילים "רה בי" אינו אומר דבר. הוא מניע באופן פאסיבי את העלילה.
תיאורים קשים של מלחמה, פצועים במלחמה, מצב ההגיינה הרגשית והפיזית מחרידים לפרקים ולא מרפים מהקורא. זה ממש לא ספר קל.
קראתי את הכתבה הבאה של תום שגב שטוען כי דמות אמיתית היוותה בסיס לספר ולעלילתו :
רומן קטן ענק על מפגש בין שני אנשים, חמוטל האחות וחימו הפצוע, בעולם מתומצת: חדר בבית חולים בזמן המצור על ירושלים ב-1948. בעצם סיפור אוניברסלי על מה שקורה כששני אנשים מעוררים רגשות זה בזה, מסיבות שאולי בכלל לא קשורות ברגע הזה עצמו. שני סיפורי חיים שלרגע חוצים זה את זה. סיפור על מי אני ומי האחר ומי אני רוצה באופן לא מודע לראות באחר. סיפור על אהבה, רגשות, מרחק והתקרבות, ביחד או לבד, חיים ומוות. בקיצור: על החיים! ספר מקסים ומרתק ונוגע מ-1966 שנקרא כאילו שהוא נכתב עכשיו, בשבילך.