על הנערה נהיד, בת למשפחה יהודייה מהעיירה האיראנית ח'ומיין, מוטל לקיים את הנדר שנדרה אמה בלידתה – להינשא בבוא העת לבן דודה. וכך, בניגוד לרצונה, היא נשלחת לקיבוץ בדרומה של ישראל, שם נמצא החתן המיועד.
העולם החדש של שנות החמישים בקיבוץ מפגיש אותה עם אתגרים לא מוכרים. היא אינה דוברת עברית ומתקשה לפענח את הקודים ההתנהגותיים. על מנת לשרוד ולהתערות בתרבות המקומית היא משתנה, יחד עם השם החדש שקיבלה, וממציאה את עצמה מחדש.
אט-אט היא לומדת את המציאות החדשה, מורדת בעולם הישן, נופלת לתהום ונחלצת ממנה כאישה עצמאית, דעתנית וחדה כתער. היא עוברת מהפך אישי ותרבותי ומסרבת בתוקף להיות קורבן.
נהיד, הקרויה בישראל תמר, מתגייסת לשירות בצבא ההגנה לישראל, ויחד עם חבריה לגרעין לוקחת חלק בהקמת קיבוץ ניר עוז, פעולה שמלווה ברוח של חלוציות והגשמה, של עבודה קשה בצד ראייה אופטימית למרחוק.
בשפה מרהיבה משרטטת שרה אהרוני עלילה מורכבת ובלתי שגרתית, שמחזירה אותנו אל החיים באיראן בשנות החמישים ואל שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ובוראת דמות אותנטית ורב-ממדית המעוררת הזדהות ואמפתיה.
הנערה מח'ומיין הוא הרומן השישי של הסופרת עטורת השבחים שרה אהרוני, מחברת רבי-המכר "עד שאיינשטיין בא" (2022), "שתיקה פרסית" (2017), "אהבתה של גברת רוטשילד" (2015) ו"אהבתה של סלטנאת" (2008). אהרוני זכתה בשלושה ספרי זהב ובשלושה ספרי פלטינה של התאחדות המו"לים.
Sara Aharoni was born in Israel in 1953. She worked as a teacher, educator and school principal for 20 years. She also spent four years in Lima, Peru, as an educational envoy of the Jewish Agency.
I didn’t like the way the story was told. I was expecting deeper expression of emotions and less boring factual descriptions. The only part of the book that I liked were the last few chapters.
ספר נחמד. מספר על ילדה הנשלחת לבד מאירן לארץ ישראל עם עליית הנוער ומגיעה לקיבוץ בנגב. הספר מספר את סיפור עליתה ארצה קליטתה והשתלבותה כילדת חוץ בקיבוץ, אך לכל אורכו הייתה לי הרגשה של החמצה ונגיעה שיטחית מידי בנושאים וקצת דז'ווים מספרים אחרים שנכתבו בנושא זה. ספר זורם ובהחלט מתאים לטיסה או ליום כיפור
התקשיתי להבין את השבחים הרבים שניתנו לספר הזה ולסגנון הכתיבה של שרה אהרוני. הספר עוסק בסוגיה מוכרת של עלייתם וקליטתם המורכבת של יהודי ארצות ערב בישראל, מנקודת מבטה של נערה מאיראן שעושה את הדרך הקשה והמאתגרת בגפה, ולבסוף נקלטת כילדת חוץ בקיבוץ של השומר הצעיר בדרום הארץ. חלקיו השונים של הסיפור - ימי ילדותה באירן, המסע לארץ, קשיי הקליטה, האמביוולנטיות לממסד הציוני ולמערכת הקיבוצית, שמצד אחד עשתה הרבה למען חינוכה וסיפוק צרכיה אך גם התייחסה לחבריה (ומאוחר יותר למשפחתה) בחוסר שיווין ובהתנשאות הידהדה ספרים רבים (מוצלחים ומרגשים בהרבה) שכבר נכתבו בנושא. עם זאת מה שהפריע לי במיוחד היה סגנון הכתיבה המכני של אהרוני שלא היה מותאם לדמויות (שברובן היו עולים חדשים או אנשים קשי יום מעיירות קטנות בארץ מוצאן) שניהלו שיחות אקדמיות וגדושות פרטי מידע על תרבות, פוליטיקה, פילוסופיה וציונות בשפה מליצית ונטולת רגש. הרגשתי שאני קוראת חוברת מידע על העלייה מאירן והשפעותיה על התנועה הקיבוצית והמרקם החברתי בישראל של שנות החמישים. סה״כ- חווית קריאה משמימה ברובה שלא יצרה עבורי שום חיבור עם הדמויות או המסע האישי שעברו ביחד ולחוד. אם זאת אני כנראה במיעוט כי רב הביקורות חיוביות והיו אף שמצאו את הספר ״מרגש״.
ספר מהמם, סוחף ומעניין ומצליב את איראן ואת ישראל של שנות החמישים. אמנם ההתחלה של הספר הייתה קצת איטית, אך לאט לאט הקצב נבנה וזה הפך למסע שלם - מסע פיזי וגם מסע רגשי, שיכולתי להתחבר להרבה נקודות בו. אני כן חושבת שהכתיבה הייתה לא כ״כ קוהרנטית בחלקים ספציפיים בספר, אבל זה לא גורע מהאיכות שלו.