What do you think?
Rate this book
שירת המקהלה
אורחת מחו"ל, ילד, אדם מבוגר, איש זקן, כלב – כל אלה ואחרים נחשפים לפני הקורא באירועים הבלתי שגרתיים המתוארים בסיפוריו של יהושע קנז. עשרה סיפורים שונים מאוד זה מזה - באופיים, בגיבוריהם, בנפשות הפועלות בהם ובאווירתם.
רוב הסיפורים חדשים, ומקצתם סיפורים שנדפסו בשעתם בכתבי עת שונים ולא כונסו בספר.
הדיוק הרב בלשונו של קנז והאיפוק בתיאור ההתרחשויות ובשרטוט הדמויות והמצבים מעניקים לקובץ זה את ייחודו.
רוב הסיפורים חדשים, ומקצתם סיפורים שנדפסו בשעתם בכתבי עת שונים ולא כונסו בספר.
הדיוק הרב בלשונו של קנז והאיפוק בתיאור ההתרחשויות ובשרטוט הדמויות והמצבים מעניקים לקובץ זה את ייחודו.
159 pages, Paperback
First published January 1, 2013
6 people want to read
About the author
Yehoshua Kenaz
21 books15 followersYehoshua Kenaz (Hebrew: יהושע קנז, born Yehoshua Glass) was one of Israel's leading novelists. Kenaz studied Philosophy and Romance Languages at the Hebrew University, and French literature at the Sorbonne. A translator of French classics into Hebrew, he has worked on the editorial staff of the Ha'aretz newspaper. Kenaz, currently living in Tel Aviv, was awarded the 1995 Bialik Prize.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 2 of 2 reviews
January 14, 2026
Ten short stories line up like well behaved choir members, clear their throats, and proceed to sing about disappointment, small humiliations, and the quiet terror of being a perfectly ordinary person in Israeli society.
The Loyal Dog כלב נאמן, follows a man whose deepest attachment is to an animal because human relationships keep failing him. His loyalty to the dog becomes a way to avoid the risk and mess of loving people. What looks tender slowly reveals how emotionally cornered he has become.
The Last Chance ההזדמנות האחרונה, tracks a middle aged man dragging the narrator through a doomed attempt to recover romance and dignity. Every stop on their evening exposes another layer of self delusion and social embarrassment. What dies here is not just a love affair but the fantasy that reinvention is still possible.
Hugo's Death מותו של הוגו begins with an office discovering a grotesque notice announcing a coworker's death, only to find that Hugo is alive but mentally impaired. The group's visit turns into a parade of pity, cruelty, and nervous laughter. Kenaz shows how easily society treats the vulnerable as already gone.
Who Saw Kim? מי ראה את קים revolves around a man who dies listening to Bach and the narrator's obsession with having missed the moment. Kim's room is quickly erased by new tenants, and memory becomes the only unreliable witness. The story turns death into something both intimate and bureaucratic.
Sonnet 113 סונט takes place in a boarding house where a narrator drifts between literary fantasy, erotic fixation, and sensory overload. Art becomes his way of escaping a body and life that feel increasingly decayed. Beauty and rot sit uncomfortably in the same room.
One Light Year שנת אור אחת follows a man stuck in memory, measuring his empty present against a future that never arrived. Relationships, ambitions, and self belief have quietly expired. Nothing happens because everything that mattered already did.
A Gift for a Child מתנה לילד centers on a lonely adult who fixates on giving something small and tender to a child. The gesture becomes a substitute for the affection he cannot receive. It is a story about emotional hunger hiding inside generosity.
The Guest האורחת shows a man hosting someone whose presence destabilizes his fragile inner balance. What should be polite hospitality turns into a psychological minefield. The visitor exposes how little the host understands himself.
Grapes from Ganigar ענבים מגניגר returns to a place from childhood that once meant sweetness, safety, and possibility. The present can never live up to that remembered flavor. The story mourns the slow death of innocence through nostalgia.
The Song of the Choir שירת המקהלה, the title story, follows a boy who discovers too late that a school choir exists and that everyone else knew how to get in. He listens from the outside as others rehearse, flirt, and belong. That missed entry becomes a lifelong metaphor for exclusion.
The trick of this book is that nothing dramatic needs to happen. Kenaz understands that real tension lives in pauses, compromises, and the slow realization that most lives are spent negotiating with reality rather than conquering it.
This book is quietly brutal in the way only a very good writer can manage. It is impeccably composed, and lets you notice how often people fail themselves without villains or fate. Kenaz writes with calm and zero interest in reassurance. He understands social pressure, emotional cowardice, and the tyranny of manners. The restraint is the flex.
Most damage happens quietly. People conform because resistance costs energy. Families wound without intending to. Love arrives tangled up with shame, fear, or timing that has already gone bad. Nobody here is a monster, which makes it worse.
Characters miss opportunities because nobody told them the rules, because the announcement was on a board they never saw, because the door was technically open but emotionally locked. Social systems reward those who already know how to stand in line. Everyone else learns by exclusion. The choir is always singing somewhere else.
My favorite was The Song of the Choir. It distills everything Kenaz does best into one devastatingly polite story. The narrator is intelligent, sensitive, and quietly shut out by social machinery that never openly rejects him. He simply does not belong, and nobody feels obligated to explain why.
Even though the stories refuse twists, shocks, or tidy revelations, they remain strangely compelling. The lack of closure becomes part of the experience, a low grade irritation that keeps pulling you back. Kenaz understands that most people do not get endings, they get continuations, and the frustration of that becomes the book's quiet pleasure.
Satisfaction is a lie literature sometimes tells to make readers feel safe. This book does not bother. It just leaves you sitting in the room with the characters after the important thing already happened, which is where most of life takes place.
"...המורה בנו בא אלינו בתחילת אותה שנה ללמד אנגלית. לא ידענו מנַין בא. ככל מורה חדש היה עתיד לעבור את מבחן קבלת הפנים שלנו. הוא עמד בו בדרכו שלו, שהיתה תמיד חידה בעינינו. הוא לא ניסה להתחבב עלינו כדרכם של מורים צעירים, אף לא ניסה ליירא אותנו. בתחילת כל שיעור היה מתבונן בנו במבט של מיאוס, מצמצם את עיניו בהבעה של אין בררה, ואז פותח בשיעור.
כמה תלמידות מצטיינות הושיב ליד השולחנות הראשונים, והם היו משוחחים באנגלית שרובנו לא הבינונו. מעולם לא ניסה מישהו להפריע למורה בנו בשיעוריו. היינו מביטים בו מן השולחנות האחוריים, עוקבים אחר חיוכיו המלטפים את הבנות החרוצות, אחר עיניו המסתודדות עם רחל היימן, עם עיניה החומות, היפות. הוא היה יושב דרך חירות על השולחן ושתי רגליו הארוכות מפושקות, מתנודדות מעל לרצפה. לפעמים התלהב בדיבורו עד כדי שִׁכחת עצמו. נקודה של ריר היתה נמתחת כקו בין שפתיו כשפתח את פיו — וחוזרת ומתכווצת לנקודה כששתק. עיניו הירוקות הקטנות, המעוּנות, היו מתערפלות מעט, ורחל היימן היתה מסמיקה ומניחה שתי אצבעות דקות על לחְייה.
עכשיו סיפר לנו על נופי מולדתו, שהגליל והעמק גם יחד אינם שווים אף קליפת עץ אחד מיערותיהם, ואלי שפירא הפטיר בלחש בינו לבינו: "למה לא תחזור לשם?" המורה בתיה ניסתה להגן על הגליל והעמק שלנו. פניה השמנות היו אדומות ומיוזעות, והתנופה הנלהבת עוד הוסיפה להן סומק של עלבון ומאמץ נואש. היא חזרה שוב ושוב על הבדיחה הנמאסת: "ילדים, תסתכלו היטב בנוף, אחר כך תצטרכו לכתוב חיבור על הטיול." ובּוּלְגָרו אמר: "ונגמור את החיבור במילים 'וחזרנו עייפים אבל מרוצים.'" ואיש לא צחק.
המורה בנו הלך אל שער המשק, ורוב התלמידים הלכו אחריו למלא את המימיות בבית הקירור של גניגר. אלי שפירא נשר בגנבה מן הקבוצה ובולגרו, כרגיל, הזדנב אחריו כצל. פניה של רחל היימן התחייכו בחיוורון מחלון תא הנהג שלהמשאית. המורה בנו פינה לה את מקומו מפני שחשה ברע מתחילת הטיול, לכן ישב אתנו מאחור..."
The Loyal Dog כלב נאמן, follows a man whose deepest attachment is to an animal because human relationships keep failing him. His loyalty to the dog becomes a way to avoid the risk and mess of loving people. What looks tender slowly reveals how emotionally cornered he has become.
The Last Chance ההזדמנות האחרונה, tracks a middle aged man dragging the narrator through a doomed attempt to recover romance and dignity. Every stop on their evening exposes another layer of self delusion and social embarrassment. What dies here is not just a love affair but the fantasy that reinvention is still possible.
Hugo's Death מותו של הוגו begins with an office discovering a grotesque notice announcing a coworker's death, only to find that Hugo is alive but mentally impaired. The group's visit turns into a parade of pity, cruelty, and nervous laughter. Kenaz shows how easily society treats the vulnerable as already gone.
Who Saw Kim? מי ראה את קים revolves around a man who dies listening to Bach and the narrator's obsession with having missed the moment. Kim's room is quickly erased by new tenants, and memory becomes the only unreliable witness. The story turns death into something both intimate and bureaucratic.
Sonnet 113 סונט takes place in a boarding house where a narrator drifts between literary fantasy, erotic fixation, and sensory overload. Art becomes his way of escaping a body and life that feel increasingly decayed. Beauty and rot sit uncomfortably in the same room.
One Light Year שנת אור אחת follows a man stuck in memory, measuring his empty present against a future that never arrived. Relationships, ambitions, and self belief have quietly expired. Nothing happens because everything that mattered already did.
A Gift for a Child מתנה לילד centers on a lonely adult who fixates on giving something small and tender to a child. The gesture becomes a substitute for the affection he cannot receive. It is a story about emotional hunger hiding inside generosity.
The Guest האורחת shows a man hosting someone whose presence destabilizes his fragile inner balance. What should be polite hospitality turns into a psychological minefield. The visitor exposes how little the host understands himself.
Grapes from Ganigar ענבים מגניגר returns to a place from childhood that once meant sweetness, safety, and possibility. The present can never live up to that remembered flavor. The story mourns the slow death of innocence through nostalgia.
The Song of the Choir שירת המקהלה, the title story, follows a boy who discovers too late that a school choir exists and that everyone else knew how to get in. He listens from the outside as others rehearse, flirt, and belong. That missed entry becomes a lifelong metaphor for exclusion.
The trick of this book is that nothing dramatic needs to happen. Kenaz understands that real tension lives in pauses, compromises, and the slow realization that most lives are spent negotiating with reality rather than conquering it.
This book is quietly brutal in the way only a very good writer can manage. It is impeccably composed, and lets you notice how often people fail themselves without villains or fate. Kenaz writes with calm and zero interest in reassurance. He understands social pressure, emotional cowardice, and the tyranny of manners. The restraint is the flex.
Most damage happens quietly. People conform because resistance costs energy. Families wound without intending to. Love arrives tangled up with shame, fear, or timing that has already gone bad. Nobody here is a monster, which makes it worse.
Characters miss opportunities because nobody told them the rules, because the announcement was on a board they never saw, because the door was technically open but emotionally locked. Social systems reward those who already know how to stand in line. Everyone else learns by exclusion. The choir is always singing somewhere else.
My favorite was The Song of the Choir. It distills everything Kenaz does best into one devastatingly polite story. The narrator is intelligent, sensitive, and quietly shut out by social machinery that never openly rejects him. He simply does not belong, and nobody feels obligated to explain why.
Even though the stories refuse twists, shocks, or tidy revelations, they remain strangely compelling. The lack of closure becomes part of the experience, a low grade irritation that keeps pulling you back. Kenaz understands that most people do not get endings, they get continuations, and the frustration of that becomes the book's quiet pleasure.
Satisfaction is a lie literature sometimes tells to make readers feel safe. This book does not bother. It just leaves you sitting in the room with the characters after the important thing already happened, which is where most of life takes place.
"...המורה בנו בא אלינו בתחילת אותה שנה ללמד אנגלית. לא ידענו מנַין בא. ככל מורה חדש היה עתיד לעבור את מבחן קבלת הפנים שלנו. הוא עמד בו בדרכו שלו, שהיתה תמיד חידה בעינינו. הוא לא ניסה להתחבב עלינו כדרכם של מורים צעירים, אף לא ניסה ליירא אותנו. בתחילת כל שיעור היה מתבונן בנו במבט של מיאוס, מצמצם את עיניו בהבעה של אין בררה, ואז פותח בשיעור.
כמה תלמידות מצטיינות הושיב ליד השולחנות הראשונים, והם היו משוחחים באנגלית שרובנו לא הבינונו. מעולם לא ניסה מישהו להפריע למורה בנו בשיעוריו. היינו מביטים בו מן השולחנות האחוריים, עוקבים אחר חיוכיו המלטפים את הבנות החרוצות, אחר עיניו המסתודדות עם רחל היימן, עם עיניה החומות, היפות. הוא היה יושב דרך חירות על השולחן ושתי רגליו הארוכות מפושקות, מתנודדות מעל לרצפה. לפעמים התלהב בדיבורו עד כדי שִׁכחת עצמו. נקודה של ריר היתה נמתחת כקו בין שפתיו כשפתח את פיו — וחוזרת ומתכווצת לנקודה כששתק. עיניו הירוקות הקטנות, המעוּנות, היו מתערפלות מעט, ורחל היימן היתה מסמיקה ומניחה שתי אצבעות דקות על לחְייה.
עכשיו סיפר לנו על נופי מולדתו, שהגליל והעמק גם יחד אינם שווים אף קליפת עץ אחד מיערותיהם, ואלי שפירא הפטיר בלחש בינו לבינו: "למה לא תחזור לשם?" המורה בתיה ניסתה להגן על הגליל והעמק שלנו. פניה השמנות היו אדומות ומיוזעות, והתנופה הנלהבת עוד הוסיפה להן סומק של עלבון ומאמץ נואש. היא חזרה שוב ושוב על הבדיחה הנמאסת: "ילדים, תסתכלו היטב בנוף, אחר כך תצטרכו לכתוב חיבור על הטיול." ובּוּלְגָרו אמר: "ונגמור את החיבור במילים 'וחזרנו עייפים אבל מרוצים.'" ואיש לא צחק.
המורה בנו הלך אל שער המשק, ורוב התלמידים הלכו אחריו למלא את המימיות בבית הקירור של גניגר. אלי שפירא נשר בגנבה מן הקבוצה ובולגרו, כרגיל, הזדנב אחריו כצל. פניה של רחל היימן התחייכו בחיוורון מחלון תא הנהג שלהמשאית. המורה בנו פינה לה את מקומו מפני שחשה ברע מתחילת הטיול, לכן ישב אתנו מאחור..."
October 23, 2013
A choice of mildly weird stories about individuals in conflict with their environment that ranges from their physical body to their families to their origins and even to the style of the text they find themselves in. On the narrative level there is no constructive resolution to any of those conflicts, there never can be.
The small collection is quite heterogeneous: about half of the stories were written and published in early 60s, others are purportedly new. It is an inciting book that leaves you reasonably satisfied and confidently hoping that the author is capable to do more, better, as if he were a promising debutante.
The small collection is quite heterogeneous: about half of the stories were written and published in early 60s, others are purportedly new. It is an inciting book that leaves you reasonably satisfied and confidently hoping that the author is capable to do more, better, as if he were a promising debutante.
Displaying 1 - 2 of 2 reviews