תושבי חדר הילדים הוא סיפור על האינטימיות של שני אחים, אבל במיוחד על האח הקטן קלאוס, על המסע שלו במרחב-הזמן שבין ילדוּת לבגרות, כשלראשו קסדת אופנוע שאותה הוא מסרב להוריד שנים; מסע בחיק משפחה שהקשרים בתוכה מתעוותים ומסתבכים. קלאוס הקטן צופה בבני האדם ורושם עליהם הערות במחברת שלו. בעיקר הוא מתבונן באחיו הגדול רותם, שאיתו הוא חולק חדר שינה אחד, אבא תייר, שכנה משוגעת ותשוקה עזה לים. ילדוּת טובה בסך הכול. אבל כל אותו זמן זוחל לעברם האסון. "בני אדם, כשהם שוכבים זה על זה, כמעט הכול נמצא בסימטרייה נכונה. הפה שלה מול הפה שלו, הידיים שלה מול הידיים שלו, האיבר מין שלה מול האיבר מין שלו וכו'. רק הלב שלהם תמיד נמצא בצדדים הפוכים"
אני ואחי רותם נעלמנו ליום שלם: היינו בני שלוש ושש, ויצאנו ברגל מביתנו בירושלים כשפנינו מועדות לים. קיבלנו עונש קל - לחתוך במקום אמי בצלים ותפוחי אדמה לארוחת שישי, כשהרדיו של אחר הצהריים מאשש את קדושת היום. רותם חתך ואני הסתכלתי. שכחנו מה גורם לבכות, ובכינו הן מתפוחי האדמה והן מהבצל. אמי הסתכלה עלינו מייללים ועישנה. "אמא," העז רותם, "ממה בוכים? מבצל?" "בוכים מהכול," אמרה אמא שלי.