ארבעה סיפורים כולל הקובץ הזה: "מוות בוונציה", "מאריו והקוסם", "לוּאיזכֶן" ו"טוניו קרגר". האחרון, מסיפוריו המוקדמים של מאן, נשאר עד סוף ימיו הסיפור הקרוב ללבו יותר מכולם, ולא קשה להבין מדוע: כל המוטיבים המרכזיים של יצירתו כמו נִתמצו מראש בסיפור הזה, בצורה הפשוטה ואף התמימה משהו של סופר מתחיל, המגשש עדיין את דרכו. את הקונפליקט שהסיפור בנוי סביבו – המתח בין הוויית האמן האינטלקטואלי והמנותק לזו של איש המעשה החי את החיים כפשוטם – ניתן למצוא בגילגולים שונים לאורך כל יצירתו של מאן, עד ליצירותיו האחרונות.
בשלושת הסיפורים האחרים בקובץ נוגע מאן בזיקה הסמויה והרת-האסון בין התשוקה ליופי לבין הברבריוּת, זיקה שהתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפשיזם. כך, ב"מוות בוונציה" מתגלגלת הסגידה ליופי בפרץ של תשוקה הומוארוטית, המשחררת בגיבור נחשול אימתני של כוחות דמוניים; "מאריו הקוסם" הוא ניסיון מכוּון ומודע להתחקות אחר טבעו של הפשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים העומדים ביסודו; והסיפור הקטן "לואיזכן", הדומה מאוד במבנה העומק שלו ל"מאריו הקוסם", חוזר אל הזיקה הטמירה בין אהבת היופי לברבריות: למעשה זהו סיפור על רצח באמצעות המוסיקה, המעניק לזיקה האמורה צורה גרוטסקית מגוחכת ומרושעת להפליא – מופת של אירוניה, שאפילו תומאס מאן לא יצר שכמותו אלא ברגעים נדירים של חסד.
Thomas Mann was a German novelist, short story writer, social critic, philanthropist, essayist, and Nobel Prize laureate in 1929, known for his series of highly symbolic and ironic epic novels and novellas, noted for their insight into the psychology of the artist and the intellectual. His analysis and critique of the European and German soul used modernized German and Biblical stories, as well as the ideas of Goethe, Nietzsche, and Schopenhauer. His older brother was the radical writer Heinrich Mann, and three of his six children, Erika Mann, Klaus Mann and Golo Mann, also became important German writers. When Hitler came to power in 1933, Mann fled to Switzerland. When World War II broke out in 1939, he emigrated to the United States, from where he returned to Switzerland in 1952. Thomas Mann is one of the best-known exponents of the so-called Exilliteratur.