המתים והחיים מאוד

by Tamar Gelbetz, תמר גלבץ (Author's Hebrew name)

הטלפון צלצל פתאום. ודוד שלה היה על הקו. קרה דבר נורא. זה מה שהוא אמר לה. קרה דבר נורא, אבא מת. חמש מילים. קרה דבר נורא אבא מת. והיא שבה וחוזרת לרגע הזה. לחמש המילים האלה שוב ושוב. רגע המפתח. והיא נזכרת בפגישתם האחרונה בבית קפה קטן, ונזכרת בקפה השחור שהיה מכין לעצמו כשהייתה ילדה, ואיך זה בכלל היה להיות ילדה קטנה ונערה מתבגרת בבית שמרני בשנות השישים, כשלא דיברו על כלום והכל היה אסור. לנעול את הדלת של החדר אסור, להסתגר עם עיתונים בשירותים אסור. אסור ואסור ואסור. לעשן דווקא היה מותר, אפילו מומלץ. בית משונה ועם זאת די רגיל.

והיא לא הולכת רק אחורה אלא גם קדימה. כי היא בדיוק על קו האמצע. וזה חשבון ממש פשוט. אבא שלה מת. מזמן. אמא שלה בדרך למות. ויש תור והיא הבאה בתור. מה מחכה לה בינתיים. בין לבין. כמה התרגשויות, כמה חרדות, כמה אהבות, כמה טיפשויות, כמה פראות וכמה שקט. כמה דמעות עוד נכונו לה. וכמה עונג צרוף עוד תדע.

זה סיפור משפחתי די רגיל. אבא אמא בת. מה שהיה ומה שעוד יהיה. סיפור משפחתי שהולך אחורה אל ילדות מתוקה מדכדכת, וקדימה בפחד ובהשתאות. זה סיפור משפחתי – הגירסה הכואבת.

203 pages, Paperback

First published April 1, 2012

Reviews

[Noam · Rating 5 out of 5]

מונולוג של אישה מאזור הדמדומים (או שטח ההפקר, אם תרצו) שמהווים ימי חייה האחרונים של אמה הקשישה. היא מהרהרת על יחסיה עם האם, עם האב שמת כבר לפני 20 שנה וגם עם עצמה: ילדותה, נעוריה, אהבותיה. מחטטת בריקנות שלה, בחיפוש האין סופי אחרי אהבה וחום. מצד אחד העבר ומצד שני העתיד. מצד אחד האב והאם המתים, מצד שני היא וכל מאהביה, כלומר החיים מאוד . אחרי נקודה זו הכל יהיה שונה. הכל צפוי והרשות נתונה.

'אני קפסולה. כמוסה. כמוסה קטנה. אני סוד כמוס לפרה ולסוס אני כמוסה כמו כמוסת אקמול. קפסולה, קפסולה בכל מיני צבעים יש בי הכל, הכל בי מוצפן. בקטן קטן. זעיר זעיר. מקופל מקופל הכל ביחד, הכל אחד תחת השני. כמו שכבות גיאולוגיות, בכמוסה אחת קטנה. אני הכל ביחד, יש בי הכל בבת אחת. הקטנה שחייתי הקטנטנה הבובה הקטנטנה שתי עיניים סיניות ועוד יותר מיניות וממש ממש סיניות לגמרי, ככה כשאני צוחקת הפה מתרחב העיניים מצטמצמות. והזקנה שאהיה. שתיכף אוטוטו אהיה.' ע.155

למי האישה מספרת את כל זה? לעצמה? לפסיכולוג? האם האישה היא גלבץ?

בעצם העניין אצל תמר גלבץ הוא מבחינתי פחות הסיפור ויותר השפה. השפה! זו לא פרוזה, זו שירה, זה ראפ, זה היפהופ. זה יונה וולך. זה עליזה בארץ הפלאות. זה סטרווינסקי, זה אנסלם קיפר. גלבץ מבחינה בדברים שלאחר נסתרים מעין. היא רואה את הכל אחרת, מסובב, מהופך, ממרחק חללית או מיקרוסקופ. ביחד או דווקא מרוסק לרסיסים. חושי. מוחשי. נוזלי. מחלחל. הזוי. משפטים שלה מכילים. לפעמים. רק. מילה. אחת.

ספר שני של תמר גלבץ שאני קורא, אחרי מקופלת. השפה שלה יחידה במינה ומרתקת. עכשיו אני בטוח שאני רוצה לקרוא את שאר ספריה. עצוב שתמר גלבץ כבר בעולם שכולו טוב והשאירה לנו רק 4 ספרים אבל הם ספרים מרשימים מאוד.


מרכז הכרמל בחיפה. גיבורת הספר גדלה בסביבה ושתתה שם קפה עם אביה בסוף ימיו. מקור: מוזאון ארץ-ישראל

ציטוטים

'ופתאום בום פצצה נוראי. ממש בומבה. כאילו איזה עמוד חשמל התמוטט בחצר. והמשכתי לשכב כמו עוף קפוא בפריזר בלי לזוז. ככה כמו ששכבתי כבר שעות ארוכות. על הצד. כאילו רגלי העוף שלי קשורות בחוט זו לזו, ממתינות, עם החור הגדול בבטן, להפשרה ולמילוי. באגוזים או שקדים או אורז עם משמשים או פירורי לחם וצימוקים, מה שיבוא. אבל הייתי מוכנה. עם הרגליים הקשורות, החור בבטן והכל.' ע.7

'וכשהתיישב בבהילות ובכובד, מתמקם בקושי בין שני מעקי הכיסא ממתכת, הישרתי אליו סופסוף מבט. והוא נראה נרגש. אולי לא נרגש אלא נלהב. אולי לא ממש נלהב אלא קצת דרוך. כמוני. אולי גם וגם. קצת נלהב קצת דרוך. ובכל אופן משתוקק לממש את מיזם אחר הצהריים שלנו בבית הקפה הקטן במרכז הכרמל.' ע. 15

'ניגשתי אל הבר. שבשידה. שבסלון. שבבית של אבא שלי ושל אמא שלי, שמזה כמה שעות היה כבר רק הבית של אמא שלי בלי אבא שלי. ושלפתי, את הבקבוק, האחרון. הקוניאק. המשובח. ההנסי של אבא שלי. היה לו אחד כזה. תמיד. עומד. סגור חתום. אז ניגשתי ושלפתי וסובבתי את הפקק ופתחתי. עכשיו אני לא זוכרת אם זה היה כזה שמסובבים או כזה שפוקקים בפאאאק אחד ארוך החוצה אבל שלפתי או סובבתי וגמעתי. גלו גלו גלו. ככה ישר מהבקבוק. ועוד גלו גלו ועוד גלו גלוגלו. מבקבוק ההנסי האחרון. האחר. הניצב. החתום. בבר. בשידה. בסלון. של אבא שלי. בלילה שבין לבין. בין שמת לבין שנקבר.' ע.44-45

'ביום הראשון של כיתה א' טיפסתי מרוגשת את גרם המדרגות התלול של בית הספר בפעם הראשונה, והגיח לעומתי ילד אחד קטן. זריז, מוצק. בחולצת פסים. אני זוכרת היטב את הפסים של החולצת פסים. ונכנס בי מלוא הגוף. בזבנג אדיר, ועפתי על גרם המדרגות. והתחלתי להתגלגל. מטה מטה אבל לא בבת אחת. מדרגה, מדרגה. התגלגלתי מדרגה מדרגה עד תחתית גרם המדרגות התלול מדרגה מדרגה חבטה חבטה בומבה בומבה. ככה הגב התחתון שלי חטף בומבה בומבה אחת ועוד אחת עד הרצפה הישרה. ושכבתי שם כמה דקות ארוכות וקמתי כאילו כלום והתחלתי לעלות מחדש מדרגה מדרגה. השפלה השפלה.' ע.62-63

'ולילה אחד, בחור אחר עם אוברזל ג'ינס בלי חולצה למטה וצוואר עבה וקול צרוד נכנס לי לגוף. ככה פשוט נכנס. עמדנו בחרץ ליד חדר תרבות. הממטרות צקצקו את הצקק צקק צקק שלהן, והצרצרים צרצרו את הצרר צרר צרר שלהם, וחוטי החשמל את התסס תסס תסס שלהם מרוב לחות של לפנות בוקר בקיבוץ. אני חושבת שללחות של לפנות בוקר בקיבוץ קוראים טל. איזו מילה יפה זו טל. איזו מנגינה מתנגנת. טל טללים טללי בוקר.' ע. 70-71

'ומאחורי גבי הרוטט מרעב ועייפות וריגוש שמעתי אותן מסתודדות. המורות. ואת לחשושיהן קטעו ברקים ורעמים קצרים של צחוק. וכריתי אוזן והקשבתי. וזה בא בגלים. לחשוש וצחוק ועוד צחוק ולחשוש. וצחוק גדול. ועוד רעם צחוק. ענק ממש. מאחורי. כתוב לה שם. חח חח אוי זה טוב חחח חי כתוב לה מה יש בפנים. חחח. ואחת ממש נחרה כחזירה מרוב צחוק ממש התפקעה ממש סמוך לאוזני ממש מעל לשכמה הימנית שלי חררר חרר הם כותבים לה נקניק וחרדל. הנה שששש. תהיי בשקט. זה לא יפה. חחחי. חררר. אוי זה טוב. שששש.' ע.110

'ואז. מה קרה. שתינו יחד עכשיו במה קרה. ואז שתינו יחד בכלום. כלום. כלום לא קרה. היא מתיישבת. או לפחות מנסה להתיישב. וזה לוקח זמן. רגל רגל אגן גב תחתון חוליות גב עליון שכמות צוואר סנטר. הנה הסיכה הקטנה השחורה כנמלה משמאל לשביל שערה הישר. כשהיא סוף סוף חצי אנכית היא נראית בת שש, ככה עם הסיכת נמלה והשיער המפזז והפרצוף המבולבל לחמנייתי אפוי טוב משינה מתוקה. בא לי לבזוק עליה סוכר מרוב שהיא חמודה ככה.' ע.150

'היא [האם] נהיית פריכה ושבירה כעלה יבש, כמצה שמורה, כפיגורינת זכוכית קטנה. היא הולכת ומתקטנת, עוד מעט אוכל להחזיק אותה בכף ידי כזותי קטנטנה היא נהיית. וריקה. כאילו רוקנו אותה עם כפית משוננת כזו של אשכולית או כפיונת כזאת של ביצה רכה. קטנטונת. היא הופכת לבת שלי ותיכף תהיה הנכדה שלי. מה שהופך אותה לחמודה מאוד. והיא דוברת שפה כמעט בינארית. לא המון מעבר לאפס ואחד יש לה שם בקליפת הביצה רכה שלה, ככה שהיא יכולה להתפצפץ לי ברגע אז אני נזהרת מאוד.' ע.171

[nogaboga · Rating 4 out of 5]

Loved, loved, loved the writing. I don't think I've read anything else by her before, but will be looking for her books from now on.

[Yael · Rating 3 out of 5]

יש בו חלקים רבים מבריקים ממש, וברור לי שזה ספר יוצא דופן אבל השפה שלו עיצבנה אותי כמו שלא התעצבנתי הרבה זמן (ואולי זו התקופה שמעצבנת אותי בכלל)

[Siv30 · Rating 3 out of 5]

לתמר גלבץ יש נטיה ברורה להתחיל את הספרים שהיא כותבת בתנופה יצירתית ובקול תרועה, שדועכת לקראת השליש האחרון של הספר שהופך להגני וממסמס את כל הרעיון הנפלא והיישום הנפלא יותר שלה.

גם בספר הזה היא לא מכזיבה, והספר מתחיל בהצהרה על אירוע איום. אירוע מכונן, שלוקח את הקורא במסע הזמן הלוך וחזור אל העבר וממנו להווה של ילדה הגדלה במשפחה ממוצעת בחיפה, אבא, אמא ואח ומערכת היחסים בתוך המשולש הזה של אבא-אמא -בת שטעון בהמון אנקדוטות יומיומיות ושגרתיות. מערכות היחסים בין האבא -לאם, בין האבא - לבת, בין האמא לבת וגם בכיוון ההפוך שמעירות זיכרון על זמנים אחרים.

והקורא המתענג והשוקע בו בעת גם בזכרונותיו שלו, פתאום נאלץ להתמודד עם תמונות מחדר המיטות של הבת ואקט הסקס הראשון, והשני וזה הטלפוני שלפני המות של האם וכך 20 שנים של תמונות ממערכת היחסים של המשולש הזה, גם כשהאב כבר מת לפני 22 שנים והאם כבר נמצאת על ערש דווי וגם תמונות סקס של הבת שנראות תלושות וחסרות הקשר שבא לסגור את הספר ולהעיף אותו (או את הסלולרי שבו קראתי את הספר) לכל הרוחות. כן, המבקרים כתבו שזו הצורה של גלבץ להבליט את החיים בתוך כל המוות והצער הזה של הפרידה ששורה על הספר. ההפרדות וההתבגרות שכרוכים במוות של ההורים כרוכים בסקס שהוא האות הבהיר והמצלצל ביותר של החיים. אבל אני שואלת לא מספיק לנו הצער על האובדנים הרבים שגם אנחנו כקוראים חווים, אנחנו צריכים גם את הצער על מערכות המיניות המקרטעות של הבת?

סה"כ זה ספר טוב. לטעמי טוב יותר מהספר "את בתקופה טובה". לפעמים מתיילד, לפעמים רפטטיבי מידי. עדין ספר טוב שיכל להיות מצויין לו חסכו מאיתנו את סצנות הסקס המיותרות או היו לפחות מצמצמים אותם.