What do you think?
Rate this book
הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט
Librarian's note: There is an Alternate Cover Edition for this edition of this book here.
על ערש דווי מפקיד פרופסור פבריקנט, מנהל הקברט היידי המהולל, את להקת השחקניות שלו ואת אוצר יהלומיו האגדי בידי הרמן, אחיינו הצעיר, על-מנת שימשיך את מפעל חייו ואף יוסיף להעסיק את השחקניות הזקנות, המופיעות באותם תפקידים עצמם מאז ימי ילדותן. הרמן, נאמן לצוואת דודו, יוצא עם הקברט הנודד למסעות חדשים, אך אמו רודפת הבצע טווה רשת של מזימות ותככים כדי להיפטר מהשחקניות הוותיקות ולזכות ביהלומים.
סיפור פרוע ומצחיק, ועם זאת מכמיר את הלב, שעלילתו מתרחשת על רקע סוף שנות השלושים המאיימות ברומניה ובפולין.
על ערש דווי מפקיד פרופסור פבריקנט, מנהל הקברט היידי המהולל, את להקת השחקניות שלו ואת אוצר יהלומיו האגדי בידי הרמן, אחיינו הצעיר, על-מנת שימשיך את מפעל חייו ואף יוסיף להעסיק את השחקניות הזקנות, המופיעות באותם תפקידים עצמם מאז ימי ילדותן. הרמן, נאמן לצוואת דודו, יוצא עם הקברט הנודד למסעות חדשים, אך אמו רודפת הבצע טווה רשת של מזימות ותככים כדי להיפטר מהשחקניות הוותיקות ולזכות ביהלומים.
סיפור פרוע ומצחיק, ועם זאת מכמיר את הלב, שעלילתו מתרחשת על רקע סוף שנות השלושים המאיימות ברומניה ובפולין.
303 pages, Paperback
First published January 1, 2008
29 people want to read
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 6 of 6 reviews
February 20, 2025
A curious literary concoction, blending Yiddish-infused humor, historical vignettes, and a dash of existential musings, all wrapped in the guise of a cabaret performance.
Professor Fabrikant, a somewhat hapless yet endearing academic, stumbles into curating a cabaret show that becomes a kaleidoscope of Jewish history, personal folly, and cultural satire. Pinkus crafts a world where the boundaries between past and present, tragedy and comedy, and reality and performance blur with deliberate abandon. The cabaret itself becomes a metaphor for the fragmented nature of memory, where history is not a linear progression but a series of disjointed, often absurd, vignettes. As Fabrikant himself asserts, “History is a stage, and we are all bad actors trying to remember our lines.”
A series of self contained moments contribute to a larger mosaic of themes. In one scene, Fabrikant attempts to explain the fall of the Second Temple to a disinterested audience of cabaret-goers, only to be interrupted by a Yiddish-speaking parrot. Another moment sees him grappling with the ghost of Theodor Herzl, who critiques his script with the biting remark, “Zionism deserves better punchlines.” A particularly poignant episode involves a love letter written in 19th-century Galicia, discovered in the cabaret’s dusty archives, which Fabrikant reads aloud, only to realize it mirrors his own unrequited affections. The cabaret’s rehearsal scenes are a riot of chaos, with actors arguing over the portrayal of Spinoza, a klezmer band tuning up at inopportune moments, and a stagehand who insists on inserting anachronistic references to modern politics. One of the most dramatic moments occurs when Fabrikant, in a fit of frustration, declares, “History is not a cabaret; it’s a burlesque, and we’ve all been stripped of our dignity.” The tension between the comic and the tragic is well choreographed, as when a slapstick routine about the Spanish Inquisition suddenly turns somber, leaving the audience in stunned silence.
Pinkus’s linguistic playfulness is undeniable; his use of Yiddish idioms and puns adds a layer of authenticity and humor that is both delightful and intellectually stimulating. Yet, the book’s ambition sometimes feels like its Achilles’ heel. The sheer density of historical references, while impressive, is not pursued or connected, and the lack of a central, dominant character to anchor the reader’s empathy makes the experience feel disjointed. I found myself marveling at Pinkus’s ability to weave together disparate threads of Jewish history, but also wishing for a more cohesive throughline.
The book attempts to reclaim history as a living, breathing entity, not just a series of dates and events, but a cacophony of voices, each demanding to be heard. פבריקנט impresses with its moments of profound insight, such as when Fabrikant reflects, “We are all historians of our own lives, but none of us can agree on the plot.” Yet, it also frustrates with its occasional indulgence in cleverness for cleverness’ sake, stumbling under the weight of its own ambition.
מחד יש פה יותר מדי ומאידך לא מספיק. הקינה לאירופה היהודית בוערת וזועקת, בעיקר לקראת סופו של הספר אך העלילה נותרת פרומה ולא מחוברת. אולי זה הוא אחד המסרים. אם כן, ניתן היה לקצר, לערוך ולהתמקד בפחות. כתוב היטב ולעיתים אפילו נפלא, אלא שכשמו כן הוא, אגודת מערכונים שמתחברת לקברט מהנה אך חסרים כאן הדרמה והמסרים של מחזה.
Professor Fabrikant, a somewhat hapless yet endearing academic, stumbles into curating a cabaret show that becomes a kaleidoscope of Jewish history, personal folly, and cultural satire. Pinkus crafts a world where the boundaries between past and present, tragedy and comedy, and reality and performance blur with deliberate abandon. The cabaret itself becomes a metaphor for the fragmented nature of memory, where history is not a linear progression but a series of disjointed, often absurd, vignettes. As Fabrikant himself asserts, “History is a stage, and we are all bad actors trying to remember our lines.”
A series of self contained moments contribute to a larger mosaic of themes. In one scene, Fabrikant attempts to explain the fall of the Second Temple to a disinterested audience of cabaret-goers, only to be interrupted by a Yiddish-speaking parrot. Another moment sees him grappling with the ghost of Theodor Herzl, who critiques his script with the biting remark, “Zionism deserves better punchlines.” A particularly poignant episode involves a love letter written in 19th-century Galicia, discovered in the cabaret’s dusty archives, which Fabrikant reads aloud, only to realize it mirrors his own unrequited affections. The cabaret’s rehearsal scenes are a riot of chaos, with actors arguing over the portrayal of Spinoza, a klezmer band tuning up at inopportune moments, and a stagehand who insists on inserting anachronistic references to modern politics. One of the most dramatic moments occurs when Fabrikant, in a fit of frustration, declares, “History is not a cabaret; it’s a burlesque, and we’ve all been stripped of our dignity.” The tension between the comic and the tragic is well choreographed, as when a slapstick routine about the Spanish Inquisition suddenly turns somber, leaving the audience in stunned silence.
Pinkus’s linguistic playfulness is undeniable; his use of Yiddish idioms and puns adds a layer of authenticity and humor that is both delightful and intellectually stimulating. Yet, the book’s ambition sometimes feels like its Achilles’ heel. The sheer density of historical references, while impressive, is not pursued or connected, and the lack of a central, dominant character to anchor the reader’s empathy makes the experience feel disjointed. I found myself marveling at Pinkus’s ability to weave together disparate threads of Jewish history, but also wishing for a more cohesive throughline.
The book attempts to reclaim history as a living, breathing entity, not just a series of dates and events, but a cacophony of voices, each demanding to be heard. פבריקנט impresses with its moments of profound insight, such as when Fabrikant reflects, “We are all historians of our own lives, but none of us can agree on the plot.” Yet, it also frustrates with its occasional indulgence in cleverness for cleverness’ sake, stumbling under the weight of its own ambition.
מחד יש פה יותר מדי ומאידך לא מספיק. הקינה לאירופה היהודית בוערת וזועקת, בעיקר לקראת סופו של הספר אך העלילה נותרת פרומה ולא מחוברת. אולי זה הוא אחד המסרים. אם כן, ניתן היה לקצר, לערוך ולהתמקד בפחות. כתוב היטב ולעיתים אפילו נפלא, אלא שכשמו כן הוא, אגודת מערכונים שמתחברת לקברט מהנה אך חסרים כאן הדרמה והמסרים של מחזה.
November 7, 2018
כתוב מאוד יפה, אבל הספר לא עשה לי את זה ברמה הרגשית והעלילה לא ריתקה אותי. הכוכב הרביעי בזכות הסיומת היפה
March 26, 2022
עלילתית הספר לא כל כך מעניין, אבל נזקפות לו זכויות ביצירת הנוסטלגיה למין הוויה יהודית אירופאית של אמצע המאה שעברה. מבחינה זו המחבר באמת גאון, ולראיה המשפט הראשון בספר:
"אף על פי שכבר קרב לשנתו התשעים, לא ייחס תחילה הפרופסור מרקוס פבריקנט כל חשיבות למיחושי המעיים שלו: ממתי פוחד יהודי בעל ניסיון מקצת גזים, אמר בליבו."
"אף על פי שכבר קרב לשנתו התשעים, לא ייחס תחילה הפרופסור מרקוס פבריקנט כל חשיבות למיחושי המעיים שלו: ממתי פוחד יהודי בעל ניסיון מקצת גזים, אמר בליבו."
February 13, 2018
מבריק
February 4, 2016
כשירש הרמן פבריקנט את הקברט המהולל של דודו המנוח פרופסור פבריקנט, הוא לא שיער בנפשו איזה קופת שרצים תפתח לו.
באחת, נאלץ הבחור הצעיר, השקט והביישן ללמוד להתמודדעם החיים החדשים שכללו: חבורת קשישות על סף גיל 70, שליוו את דודו במשך שנים רבות והציגו תאטרון ידישאי של תמונות היסטוריות ידועות. עם שאיפותיה של אמו להשתלט על כספי הירושה. עם המצב הפוליטי והחברתי בשנים שלפני מלחמת העולם השניה ועם ניהול כספי, יחסי ציבור ועוד .
זה לא יהיה קל, אבל היי, מישהו הבטיח לנו גן של שושנים?
**
אין בי שום צד פולני. גם לא רומני, לא הונגרי והקירבה שלי לאידיש משולה לקירבה בין מימן לחנקן. כלומר אין קירבה.
למרות זאת, הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" הצליח לדבר אלי כאילו הייתי פולניה מלידה. הוא הצליח להעביר לי את הדבר הזה המכונה - State of Mind פולני, אידישאי.
מזמן לא נהנתי מקריאת ספר כמו שנהנתי מקריאת פינקוס. מזמן לא נשאבתי ככה.
ברגישות ובחדות אבחנה, בדיוק ובאמנות, טווה פינקוס עלילה מענגת במימדים הרבים שבה:
הדמויות - הרגשתי שאני יכולה לגעת בהן, במרקם החיים שלהן. הם מעצבנות, משמחות, נוגעות ללב, כל אות וכל מילה שמתייחסת אליהן צועקת "אני חייה ובועטת". אני אוהבת דמויות כאלה שגורמות לי להרגיש!
האירועים - הפרטיים שמצטלבים עם האירועים ההיסטוריים ויוצרים אספקלריה מלאה בצבעים עזים שמשלבים בין הפרטי לאוניברסלי.
השפה -הקולחת, המשעשעת, העצובה, המדוייקת מתובלת באידיש קלילה, גורמת לקורא לצלול לתוך הספר ולאהוב באמפטיה אין קץ את הדמויות שבו. בסוף הספר לא הצלחתי להתגבר על הדמעות. זה אומר שהספר היה באמת טוב.
האיורים הקטנים - פרי יצירתו של פינקוס מוסיפים את המימד החזותי לכל הסיפור.
קסם הכתיבה של פינקוס עובד לאורך כל הספר, הוא לא משחרר, הוא לא מוותר. הוא שומר על רמה אחידה ואין בספר פרט מיותר. אין בו רגע דל. אין בו רגע ללא רגש של הדמויות ושל הקורא.
התענגתי, על האנקדוטות הקטנות, על הסיפורים הגדולים, על האווירה שפינקוס מייצר, על הדינמיקה בין חברי הקבוצה, על הדינמיקה של האנשי הקברט עם הקהל והסביבה.
**
אני מצטערת שהספר לא מקבל מספיק חשיפה. שהוא לא נמכר בהיסטריה.
אין לי ספק שגם את הספר הבא של פינקוס אני אקרא.
"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס
הוצאת עם עובד, 2008, 302 עמ`.
באחת, נאלץ הבחור הצעיר, השקט והביישן ללמוד להתמודדעם החיים החדשים שכללו: חבורת קשישות על סף גיל 70, שליוו את דודו במשך שנים רבות והציגו תאטרון ידישאי של תמונות היסטוריות ידועות. עם שאיפותיה של אמו להשתלט על כספי הירושה. עם המצב הפוליטי והחברתי בשנים שלפני מלחמת העולם השניה ועם ניהול כספי, יחסי ציבור ועוד .
זה לא יהיה קל, אבל היי, מישהו הבטיח לנו גן של שושנים?
**
אין בי שום צד פולני. גם לא רומני, לא הונגרי והקירבה שלי לאידיש משולה לקירבה בין מימן לחנקן. כלומר אין קירבה.
למרות זאת, הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" הצליח לדבר אלי כאילו הייתי פולניה מלידה. הוא הצליח להעביר לי את הדבר הזה המכונה - State of Mind פולני, אידישאי.
מזמן לא נהנתי מקריאת ספר כמו שנהנתי מקריאת פינקוס. מזמן לא נשאבתי ככה.
ברגישות ובחדות אבחנה, בדיוק ובאמנות, טווה פינקוס עלילה מענגת במימדים הרבים שבה:
הדמויות - הרגשתי שאני יכולה לגעת בהן, במרקם החיים שלהן. הם מעצבנות, משמחות, נוגעות ללב, כל אות וכל מילה שמתייחסת אליהן צועקת "אני חייה ובועטת". אני אוהבת דמויות כאלה שגורמות לי להרגיש!
האירועים - הפרטיים שמצטלבים עם האירועים ההיסטוריים ויוצרים אספקלריה מלאה בצבעים עזים שמשלבים בין הפרטי לאוניברסלי.
השפה -הקולחת, המשעשעת, העצובה, המדוייקת מתובלת באידיש קלילה, גורמת לקורא לצלול לתוך הספר ולאהוב באמפטיה אין קץ את הדמויות שבו. בסוף הספר לא הצלחתי להתגבר על הדמעות. זה אומר שהספר היה באמת טוב.
האיורים הקטנים - פרי יצירתו של פינקוס מוסיפים את המימד החזותי לכל הסיפור.
קסם הכתיבה של פינקוס עובד לאורך כל הספר, הוא לא משחרר, הוא לא מוותר. הוא שומר על רמה אחידה ואין בספר פרט מיותר. אין בו רגע דל. אין בו רגע ללא רגש של הדמויות ושל הקורא.
התענגתי, על האנקדוטות הקטנות, על הסיפורים הגדולים, על האווירה שפינקוס מייצר, על הדינמיקה בין חברי הקבוצה, על הדינמיקה של האנשי הקברט עם הקהל והסביבה.
**
אני מצטערת שהספר לא מקבל מספיק חשיפה. שהוא לא נמכר בהיסטריה.
אין לי ספק שגם את הספר הבא של פינקוס אני אקרא.
"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס
הוצאת עם עובד, 2008, 302 עמ`.
February 5, 2017
ספר מעולה בסגנום ושפה חסרי תקדים במחוזותינו
Displaying 1 - 6 of 6 reviews