Status Updates From Returning to Reims

הייתי צריך למצוא עבודה ממשית. אבל כיצד? ואיזו? אנחנו יכולים כאן כיצד ערכו של תעודות קשור באופן הדוק למעמד חברתי…
מבטא אמת כה ודאית וגלויה- לתעודה אין אותו ערך ואינה פותחת דלתות עבור אנשים שאין ברשותם הון חברתי או מידע נחוץ להמרה.

החלק הכי חשוב בספר. הנקודה בה אתה כאן. עם התעודה שלך של סוף התואר.. שאולי לא שווה כלום. אם אין לך את הקשרים שיעזרו לך לגרום לה להיות שווה והנה אתה נס לחפש דרך.

אל תמשיך באקדמיה!

״לא היו לי גם אמצעים להמשיך עוד בלימודיי כדי לחתור לקריירה אוניברסיטאית, משהבנתי עד כמה ברור שרק ה״יורשים״, בעלי הפריווילגיות החברתיות והכלכליות, יכולים לזכות בה. ״

״הם דמיינו את העצמי העידי שלהם בדמותו של אינטלקטואל, של מישהו שיכתוב ספרים, יחליף רעיונות ויתערב בפוליטיקה..אפשר לומר שהספרים של דה בובואר והתשוקה לחיות בחופשיות כהומו היו שתי הסיבות המכריעות שהביאו להשתקעותי בפריז.

אף על פי שהתגוררנו 150 קילומטרים בלבד מהבירה, תהום הפרידה בינינו לבין החיים האינטלקטואלים… … הייתי מקפיד לעקוב אחרי היצירות המודרניות המתקדמות ביותר… באותה העת יכולתי רק… איני מתחרט.. תקופת נתק… עתידות לחזור בקריאות מאוחרות.

״מה שחוויתי כבחירה בסוג מסויים של חשיבה פילוסופית הוכתב לי בעצם על ידי עמדתי החברתית. ״

על הפקולטה לפילוסופיה ותאכלס למה טוב שלא הלכתי לכיוון הזה. נדמה לי שזה הולך להיות המסע האישי שלי ולא האקדמי.

״שמות התעודות האלה כבשו את ליבי. לא ידעתי שהן כבר החלו לאבד כמעט כל ערך״

על הבחירה שלו בפילוסופיה על פני המדעים.
עמודים מרתקים שראוי שאחזור אליהם

הילד שפגשתי בתיכון הוא שנטע בי אהבה לספרים, זיקה אחרת לכתיבה, דבקות באמונה בספרות או באמנות. בהתחלה רק העמדתי פנים, אך ככל שהזמן נקף נעשו הדברים האלה יותר ויותר ממשיים. ביסודו של דבר, ההתלהבות היא שהייתה חשובה, השתוקקות לדעת הכל.

חברות אינה חומקת מחוקי הכבידה ההיסטוריים: שני חברים הם שתי היסטוריות חברתיות מופנמות המנסות להתקיים בצוותא, ולפעמים בקשר, הדוק ככל שיהיה, שני המעמדות הם שמתנגשים זה בזה בגלל האינרציה של ההביטוס.

‏ניסיתי לשחק אותו משחק, אף כי לא החזקתי באותם קלפים. למדתי לרמות. ייחסתי לעצמי ידיעות שלא היו ברשותי. מה חשובה האמת? מה שנחשב הם מראית העין והדימוי שהתאמצתי ליצור ולתת על עצמי.

ההתנגדות דנה אותי לאובדן. הכניעה דנה אותי לגאולה.

“אפשר לומר שלאחר שבהתחלה דמיתי לאלה שמתפרעים ומסרבים להשכלה הלימודית,
הכרחתי את עצמי לדמות לנער שמנגן בכינור, ל״יפה הנפש ״שאינו רוצה להשתייך לקבוצת ה״ספורטאים״
אף על פי שעדיין התמסרתי בחריצות לפעילות ספורטיבית

הניגוד בין אנשים ״ספורטיביים״ ל״הומואים״, בין נבחרת הרוגבי לחובב המוסיקה, ולכן אל לא מודע חברתי ומיני מסויים.

בעצם, הישיבה שלי בצד במשחקי כדורגל היא היא החשיבה הדיכוטומית וההומופובית! כך גם החברה השתמשה בבושה ככלי חזק לעזיבה שלי

על פייר בורדייה
״ הוא כותב אפוא באיפוק רב מדי, בצניעות רבה מדי-״

אריבון מספר שבורדייה כתב ״סקיצה לאנליזה עצמית״ לפני מותו. אני קורא את כל זה כי זה מאפשר לי להבין את עצמי והעולם שבו אני חיי. זה ממש חשוב. זו התפכחות שתאפשר לי בחירה מודע

איך אמא שלי מתבוננת בערבים בבניין ואיך היא נלחמת כדי לחוש עליונות על אף שהיא עצמה מהגרת.

כבוד הוא רגש שברירי ולא בטוח בעצמו: הוא זקוק לאותות ואישורים.

כשחזר הביתה , לא יכול היה שלא למצוא, ללא שינוי, את אותה מציאות שעוררה בו בזמנו את התשוקה לעזוב - וכך נוכל, ככל שנקף הזמן, במידת ההצלחה הגוברת והולכת של התרחקותו, דבר שלא מנע ממנו להרגיש אשמה מסוימת כלפי אלא שהותיר מאחור, מלווה בפחד.

עמוד שלם המדבר על העניין או אי עניין באמנות ביחס למעמד. וואלה. אני מזדהה.

בביתי לא התעניינו כלל באמנות, זיקה לאמנות היא דבר נרכש.

וואלה לב זה מעניין, כמה מעניינת אותך האמנות באמת?

נדמה לי שבמיוחד אין עוררין על כך שאותו היעדר תחושת שייכות למעמד מאפיין את ילדי הבורגנות. השולטים אינם מבחינים בכך שהם חלק מעולם מסויים כשם שאדם לבן אינו מודע להיותו לבן, או הטרוסקסואל להיותו הטרוסקסואל.

שני עמודים ממש חשובים שהוא כותב על מבט סוציולוגי מול מבט פסיכולוגי על המצב!!!
לב

משפחה, כפי שהראה בורדייה, אינה נתון יציב אלא מכלול של אסטרטגיות: אם אחיי היו עורכי דין…. הייתי נפגש איתם, ולו בדרך מרוחקת, ומכל מקום , היית טוען להיותם אחיי ומקבל אותם ככאלה. .. אם ההון החברתי שברשותינו הוא קודם כל מכלול של קשרי משפחה….

אימי לא גילתה אלא שנים אחר כך שאני שייך לקטגוריה שאותה הצליחה לציין רק באמצעות הביטוי ״אנשים כמוך״.

אלא שפילסתי לי דרך דווקא לעולם של בעלי הפריווילגיות, לממד הזמן שלהם, לאופן היעדרותם לסובייקט: עולמם של אלה שיש להם פנאי לקרוא במרקס ובטרוצקי…. ההתעניינות במרקס, בסארטר, הייתה עבורי אמצעי להילחץ מהעולם הזה, מעולמם של הוריי.

הייתי משוכנעת הן באהבה שרחשה כלפי והן בעוול הזה: היא מכרה תפוחי אדמה וחלב מבוקר עד ערב כדי שאוכל לשבת באולם ההרצאות וללמוד על אפלטון.

היא מעולם לא ביטאה זאת במישרין, אבל אני חושב שראתה בי את מי שהיא יכולה לעזור לו ליהנות מהזדמנות שלא ניתנה לה. חלומה הנכזב התממש דרכי. אלא שזה עורר במצולות נשמתה עצבות נושנה וטינה מצטברת.

היא לעולם לא הפסיקה לחשוב- אפילו היום- שיכלה להפוך ל׳אינטלקטואלית׳ ולפגוש ״מישהו אינטליגנטי יותר״. אך היא הייתה עוזרת בית ופגשה פועל. שגם לו לא היה סיכוי להמשיך בלימודיו, ושיתר על כן, לא היה רחב אופקים במיוחד.