מר עכבר

מר

by גדעון הרן

כולנו קראנו על מר עכבר, אבל איננו יודעים עליו דבר: למה עזב את ביתו שבקומה החמישית; לאן הלך; ועוד פחות מכך אנו יודעים על חייו, משפחתו ועולמו הפנימי. הדמות השולית בספרה של לאה גולדברג מהווה נקודת מוצא לאחד הטקסטים הנועזים, הפראיים והיפים ביותר שתקראו. ההתוודעות אל מר עכבר היא גם התוודעות אל עולם כתיבה יוצא דופן שמעמיד בפנינו גדעון הרן, איש שהתגלגל אל עולם המילים כמעט־במקרה ונשאר לגמרי־לא־במקרה. הרן מציב זו ליד זו, זו כנגד זו, שתי נובלות מופלאות — מר עכבר ואליזבטה — שתי דמויות ייחודיות למרחב הספרותי הכתובות באופן שאינו חדל להפתיע. מר עכבר יוצא ללוטציה בעקבות תחרות מוסיקלית שהוא מתעתד לנגן בה; אליזבטה, העובדת בדלפק הבשר בסופר, חולמת על ערבות סיביר וקידוחי הקרח שהותירה מאחור ומרשה לעצמה, אולי, להתאהב. גדעון הרן, באופן כתיבתו, מנייד אותנו בעוצמה בין כאב לצחוק פרוע, בין גיחוך להזדהות, ובעיקר — נותן לנו לשהות רגעים ארוכים בתוך הראש הווירטואוזי שלו, שלא חדל להמציא לנו פטנטים.
(עינת יקיר)

גדעון הרן, יליד ירושלים ליד שכונת שערי חסד, הורה לשלושה ילדים, יתום, צלם סידרתי, מתרגל באך בפסנתר, אוהב את המדבר ואת הציפורן הנקוד, יזם, בטלן, עובד על הנובלה מר למפל, חי בעולם של צלילים ואוהב להביט בחלון של מכונת הכביסה.

179 pages, Unknown Binding

Published January 1, 2016

Reviews

[Siv30 · Rating 2 out of 5]

הגעתי לספר הזה בעקבות שבחים שקראתי עליו ברחבי האינטרנט. הספר מורכב משלושה חלקים וסיפור בודד: החלק הראשון "מר עכבר", החלק השני פרקים ביחס לחוויותיו עם בנו, החלק השלישי 3 פרקים על הוריו של מר עכבר והסיפור הבודד בשם "אליזבטה".

סיפור קורותיו של מר עכבר מהקומה החמישית בספר דירה להשכיר איכזב אותי קשות. מר עכבר יוצא למבחן נגינה בלוטציה הרי היא פריס, כשהוא משאיר אחריו את כלבתו.

במהלך ההמתנה לתשובה, ההתארגנות לנסיעה, הנסיעה וההגעה למקום חיו של מר עכבר עוברים לפני עיני הקורא.

לא אהבתי את הסיגנון המתחכם, המעגלי והתזזיתי. הוא כיבכול מוזיקלי אבל אם רוצים לדייק הוא דומה ליצירה מודרנית רעשנית, קקופונית ובלתי מובנת. רק מהמחשבה על חווית הקריאה נהיה לי כאב ראש. הרעש המכוון שיוצר הסופר בסגנון הכתיבה הזה מחריד ושולל כל אפשרות להזדהות עם מר עכבר שכנראה הוא דמות מסכנה ואומללה. האומללות והמסכנות שלי היו גדולים יותר והכרחתי את עצמי חזור ולקרוא עוד פרק ועוד אחד.

הפרק היחיד שיש בו שמץ עוצמה וטראגיות זה פרק 15 שמתאר את המבחן. הוא אומנם כתוב בסגנון המתחכם שבו כתוב כל הספר אבל יש בו גם אירוניה שמצליחה לחדור את מעטה הרעש והסחות הדעת שמייצר הסופר.

בחלק השני, לא שהסגנון משתנה, אבל התכנים האישיים והאינטימיים מרככים את התזזיתיות ומורידים את הווליום של הרעש וכך יצא שקיבלתי חלק נפלא ומרגש על אב המטייל עם בנו בטבע. על חסדים קטנים וגדולים ועל אהבה ללא תנאי. כל כך שמחתי שלא הפסקתי לקרוא את הספר למרות שהייתי מיואשת עד כאב מהחלק על מר עכבר.

בחלק השלישי, חוזר המספר לחיו של מר עכבר והפעם מתמקד בהוריו. בחלק הזה אהבתי רק את הפרק המתייחס לאימו.

בסיפור הבודד מתוארת אליזבטה, קצבית שעלתה מסיביר. הגעתי לסיפור הזה מרוטה מהסיגנון הקופצני והתזזיתי. כל הכתיבה האסוציאטיבית הזו אינה מדברת אלי והיא פשוט התישה אותי בנסיון להבין מה אני קוראת. חבל, סך הכל לספר יש פוטנציאל גדול להיות ספר מצויין. גם התכנים שהצלחתי לזהות בתוך כל הרעש המילולי היו מצויינים. אבל הסיגנון מחרב כל הנאה.